#
הספרים של לה-קארה שונים, לדעתי, מספרי ריגול או מותחנים אחרים. תמיד לוקח לי כ-50 – 100 עמודים להבין על מה הוא מדבר ומי נגד מי. כי לה-קארה לוקח את הזמן שלו, הדיאלוגים שהוא כותב מייצגים את מה שאני חושבת על התרבות האנגלית בכלל: מזג האוויר וכריכי מלפפונים, דיבור עקיף, אנדרסטייטמנט, תיאורים מעורפלים, הנחה שבן-שיחו (או הקורא שלו) יבין על מה הוא מדבר. הקורא צריך להבין דבר מתוך דבר, להגיע לבד למסקנות כי הסופר לא יטרח להסביר לו ולהאכילו בכפית.
השקפתו של לה-קארה על מה שקורה בתחום הפוליטיקה הביטחונית בעולם המערבי בימינו, מוצקה ומבוססת על עובדות. וכשאתה קורא את התיאור – שחלק ממנו קראת בעיתונים – אתה כועס. על הזילות בחיי אדם במסווה של "טובת המדינה", על הציניות של שירותי הביטחון במדינות המערב, המייצרים לעצמם איומים שצריך לענות עליהם, ומבססים את ההזדקקות להם. אתה גם כועס כשאתה נוכח עד כמה האימרה "כוח משחית. כוח מוחלט משחית באופן מוחלט" מדוייקת. ובעיקר על זה שאין מה לעשות: היום צירוף המלים "בטחון המדינה" הוא קדוש. אין שום ערעור על מעשיהם ועל כוחם של הגורמים שנולדו לשמור על בטחוננו. "כשכורתים עצים" אומרת האימרה "ניתזים שבבים". אנחנו בסדר כל עוד לא אנחנו השבבים הניתזים.
הספר הזה שיצא לאור בשנת 2008 (בארץ ב 2009) עוסק ביחסנו לטרור, כמובן. ליתר דיוק העמדה האוטומטית של העולם המערבי להתגונן בפני סוג הטרור האיסלמי. אבל הספר לא באמת עוסק בזה. הוא עוסק בנכונותם של שירותי הביטחון (במדינות דמוקרטיות, כן?) להרוס חיים של "האזרחים הקטנים" עליהם הם מתיימרים להגן, כדי להשיג את מבוקשם. ומבוקשם אינו דווקא הריסת הטרור (מה הם יעשו אם לא יהיה טרור? יחפשו עבודה במק'דונלד???) מבוקשם הוא דווקא להציף עוד ועוד "איומים" לאו דווקא אמיתיים כדי להמשיך ולעשות את מה שהם עושים. ובדרך – השבבים הניתזים. וגם בספר הזה לה-קארה עושה שימוש בדמויות תמימות כדי להמחיש את מה שהוא חושב על שירותי הביטחון. ומה שהוא חושב עליהם רחוק מלהחמיא להם.
כתיבה אינטליגנטית, סיפור קשה. לא יכולתי להפסיק לקרוא. לא יכולה להגיד שנהניתי – אני לא אוהבת לכעוס. למרות – ואולי בגלל – שהאמת שלו מדוייקת וזועקת, עדיף לי לשמור מרחק מספריו ולהימנע מהתסכול של מי שאינו יכול להימנע מלחיות במציאות לא-מוסרית, ולא יכול לעשות דבר לשנות אותה.


















