ביקורת ספרותית על וולפי ואופי השטרודלים - ספריה לעם #502 מאת צבי יגנדורף
ספר טוב

---

יש לי חברה אחת שהיא אדם מאד פסימי והיא גם לוקחת ללב כל מה שקורה, אפילו בפוליטיקה, מה שעושה את החיים שלה ללא קלים באופן כללי. יש לה גם כמה צרות פרטיות ככה שזה הכל ביחד. בכל פעם  שהיא צריכה איזו זריקה של אופטימיות היא באה או מתקשרת אלי ושואלת מה יהיה. לפעמים אין לי שום תרחיש ורוד אבל אחד הדברים שקורים לי הרבה בזמן האחרון זאת התחושה שאני חיה בתוך ההיסטוריה. ברור שכולנו חיים שם, בהיסטוריה של עוד ככה וככה שנים, אבל יש רגעים שבהם התחושה הזאת מתעצמת, ההרגשה שדברים מעניינים קורים עכשיו, שזאת נקודת זמן שיזכרו אותה אחר כך ושאת אשכרה רואה את גלגלי השיניים זזים. וזה כל כך מעניין. אפילו מלהיב. ולפעמים מתווספת לזה גם תחושה של הרפתקנות, כמו בהפגנות מסויימות, או אפילו סתם, כמו לפני כמה ימים, כשיצאתי מהבית לטייל בשדות, כי הבית שלי הוא בקצה הישוב, והייתי צריכה לחצות את דרך ההדר כדי להגיע לשדות של עין ורד, שמשם אפשר עוד ללכת רחוק מזרחה ודרומה, ובדקתי שאין משטרה בריטית בשטח לפני שהגחתי מהפרדס בצד אחד של הכביש ונכנסתי מהר למטע שבצד השני. ובדיוק אז היא התקשרה, אותה החברה, וסיפרתי לה ואני חושבת שלמרות כל מה שקורה עכשיו היא הצליחה לחייך.

אני חושבת שאחד הדברים שאהבתי במיוחד בספר זו הבחירה לא להפוך את הרקע לחזות הכל. זהו למעשה אוסף של סיפורים, כל פרק הוא סיפור בפני עצמו, והוא ספר זכרונות, רובם מן הילדות, מחייו של המספר ובעיקר מחיי המשפחה שלו, שהיא משפחת מהגרים שנמלטו מוינה רגע לפני מלחמת העולם השניה והגיעו ללונדון ולארץ ישראל. ורוב הזכרונות שלו קטנים, מהדברים הכי שוליים, שפעמים רבות הם הכי משמעותיים, בחיים. דוקא משם, מהשיחה הראשונה על מיניות, מהציצית שנשכחה בבריכה, מהכנת השטרודל, אפשר ללמוד על הזרות שמלווה את המהגרים ואת בניהם, על העבר שהם נושאים איתם, על היכולת וחוסר היכולת להסתגל לחיים החדשים. 

יש פה אוסף של אנקדוטות שמטופלות בעדינות ובחכמה ככה שיחד הן יוצרות תמונה שהיא גם רחבה וגם מאד מובנת.  

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על וולפי ואופי השטרודלים - ספריה לעם #502