“ריצה–כדרך חיים
בתחילת שנות העשרה גילתי את קסם הריצה והתחלתי לרוץ למרחקים ארוכים. לא קרה לי דבר דרמטי מעצם התחביב שסיגלתי לעצמי, עד לרגע בו פגשתי באקראי במאמן ריצה שחלף על פני עם רכבו באחד מכבישי הגליל התחתון, עצר את רכבו, והזמין אותי למועדון האתלטיקה-קלה שבחסותו.
לרוץ תחרותית, הפסקתי בתחילת שנות העשרים שלי, כפועל יוצא מבעיה רפואית, שבאותו עת לא הייתה ברורה, ואף על פי זאת, המשכתי לרוץ להנאתי גומא מרחקים במרחבי השדות. כעת שאני מתקרב לסוף העשור השביעי שלי, אני עדיין רץ כדרך חיים, למרות שיש ימים שאני עובר את המסלול בהליכה.
כל עוד אני רץ, אני חיי, אני משנן לעצמי את המנטרה הפשוטה והישנה...
יש לי מספר ספרים בספרייתי, העוסקים בריצה כמטפורה גדולה לחיים, כמו משהו לרוץ אתו, של דוד גרוסמן, לרוץ של ז'אן אשכנז, המספר על הרץ הגדול, אמיל זטופק, מעורר ההשראה גם כלוחם חופש. אך תמיד בקשתי להוסיף לספרייתי, ספר משנות החימשים, ששמו בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים, של אלן סיליטו, למרות מאמצי, לא הצלחתי לאתר ספר זה.
שמו של הספר, בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים, משקף בצורה תמציתית את אופיים של הרצים למרחקים ארוכים, שאת רוב אימוניהם, הם מבצעים לבד במרחבי השדות. הוא גם מבטא בדייקנות את ההנאה מתחושת החופש של הריצה במרחבים, אך גם סוג של מופנמות, שלעתים גורמת להעדיף את האינדיבידואליות, על פני הדינמיקה הקבוצתית ההכרחית.
כמעט וקפצתי משמחה, בשעה שבקרתי בחנות הספרים שלי, וגיליתי את הספר מונח על מדף הספרים החדשים, כהוצאה חדשה לספר קלאסי.
אז אחרי ההקדמה הארוכה לספר, נזנק. אל הדבר האמיתי, על מה הספר, והאם הוא עונה על הצפיות שלי?
בריטניה מלקקת את פצעי המלחמה. המצב הכלכלי על הפנים, הסובלים העיקריים, בני המעמדות הנמוכים ,כמו הנער קולין סמית, בן למשפחה חד הורית, לאם שיודעת לקלל היטב, אך מתקשה לנהל את משפחתה, רגשית וכלכלית. קולין עם חברו מדרדר אל השוליים, למה שמכונה היום נוער בסיכון, הוא נתפס בגניבה ממאפיה שכונתית ונשלח למוסד לשיקום עבריינים צעירים.
מנהל המוסד מזהה את כשרונו של קולין כרץ, ומשכנע אותו להתאמן לקראת תחרות אזורית יוקרתית. קולין, חצוי בנפשו, האם להיות רץ מחמד של מנהל המוסד, שמצד אחד יספק גאווה למוסד המצליח לשקם עבריינים באמצעות ריצה, אך למעשה מדובר במשחקי כוח, תרוץ ותנצח עבורי ועבור המוסד ותזכה להטבות משמעותיות בשהותך במוסד.
קולין, נענה בחיוב להצעה, ומתחיל להתאמן בבקרים המקפאים, שלגופו מכנסיים קצרים וגופיית בד. הוא חוצה נופים המתוארים בצורה נפלאה המתחברים לחיבוטי נפשו ולזיכרונותיו של הרץ למרחקים ארוכים והוא מרגיש לשעות ספורות תחושת חופש נפלאה במרחבי השדות.
היום הגדול מגיע, קולין מזנק למרוץ ... את הסיום המפתיע, אני משאיר לכם.
זהו הסיפור הראשון, הפותח את קובץ הסיפורים היפה הזה, אבל אני מטעמים ברורים כתבתי ביקורת רק על הסיפור הראשון, סיפרו של הרץ למרחקים ארוכים, המספר על בדידותו, או בעצם על בדידותם של בני האדם, ועל ההחלטות שהם מקבלים לעצמם באומץ לב, לעתים הממסד מחליט עבורם בשרירות לב, והם מבקשים למרוד, מה שגורם להם לשאת בגאווה את המחיר הקשה של בחירתם.”
