אילו ספרים הייתם הייתם לוקחים לאי בודד?




החדר שלי היה בתקופה האחרונה האי הבודד שלי.

הכל התחיל מזה שאבא שלי, שעובד בבית חולים, נדבק שם ממישהו בקורונה. מסתבר שהוא הדביק גם אותי, שכן התוצאה שקיבלתי הייתה חיובית (אגב, הוא בסדר גמור עכשיו, וכך גם אחותי הגדולה שככל הנראה נדבקה ממני). הפחד הגדול ביותר שלי באותו רגע עם קבלת הבשורה על היותי חיובי לקורונה, הוא שהדבקתי גם את סקאוט, עימה נפגשתי יומ

אחחח, אין כמו להירגע מקשיי היום-יום שלנו באמצעות נבירה בצרותיהם של אחרים... זה בטח שאול מאיזו תיאוריה פסיכולוגית ידועה ואני סתם עוסק פה בניכוס נכסים, אבל אניוויי: חזרתי אל הספר האדיר הזה אחרי מרתון מקרי (?) עם האישה, של כמה סרטי קולנוע איכותיים מבית היוצר של מירמקס/וינשטיין (הסיפור האישי של שני החברה' היהודיים האלה, הרווי ובוב, עם ענייני ההקמות-מכירות שלהם, ראוי לבדו לסדרה עלילתית. במינימום), בעיק

אנגליה רחבת ידיים, ירוקת עד, מישורים-מישורים נישאים אל על, לרוחב ולאורך, כאשר שעטות הסוסים נשמעות מרחוק, המולת הבריות אופפת את העמקים, כאשר האביר מתכונן אל קרב חייו- להגנת אהובתו ומולדתו.
קרבות לשם ההתפארות והכוחניות הגברית, בדיחות סרק של ליצן בור אך נאמן עד מוות, חיצים הנשלחים לכל עבר. מלך מנושל שנאבק על החזרת כיסאו.
שיבה מארץ הקודש אל תוככי התככים הפוליטיים הניטשים בין שתי הקבוצות השולטות באנ

הספר הזה כל כך מדהים שקראתי אותו ביומיים!
מסופר על ילדה יתומה בשם מומו שגרה בחורבות אמפיתיאטרון. כל הזמן באים אליה חברים, ילדים ומבוגרים כאחד. חבריה הטובים ביותר הם ג'יג'י מדריך-התיירים – בחור צעיר, חולמני ופטפטן; ובפו מטאטא-הרחובות, זקן חכם ולא דברן גדול.
מומו מיוחדת: היא עוזרת לכולם בכך שהיא מקשיבה להם. אנשים באים אליה, מספרים על הבעיות שלהם, ורק כשהיא מקשיבה הם פותרים את הבעיה (והיא לא מייעצ

וולטר סקוט (1771-1832) כתב את אייבנהו בתחילת המאה ה-19 והוא יצא לאור ב-1820. יש כאן את כל הדמויות הנודעות מן הפנטזיה ההיסטורית האנגלית הימי ביינמית, חלקן דמויות בשר ודם היסטוריות שהפכו לאגדה וחלקן פנטזיה. המתכון המוצלח להצלחה ספרותית זו כולל סיפור המבוסס על ההיסטוריה בחלקו, מאבקים בין נורמאנים לסכסונים, מזימות נגד המלך המפורסם ריצ'רד לב הארי שנמצא לאורך רוב הסיפור בשבי הצרפתי, מלחמות אבירים, רובין

שוורצנבך נולדה ב-1908 בציריך, זהו ספר הביכורים שלה אותו כתבה ב-1931 בהיותה בת 23. הייתה ידידה טובה של אריקה וקלאוס מאן סופרים בפני עצמם וילדיו של תומאס מאן. בתמונת השער צילום המחברת, רבים טענו שנראתה אנדרוגנית (נראית כזכר וגם כנקבה). הסיפור הוא למעשה אוטביוגרפיה מוסווית של המחברת, למעשה זה היה די ברור למי שקצת הכיר אותה שהיא למעשה כתבה על חייה שלה.
סיפור וכתיבה אייכותיים ביותר לספר ביכורים. היכול

"אני לא אוהב ספרים שהגיבורה שלהם היא בת" עיקם הבן שלי את הפרצוף מול הספר.
למה אתה לא אוהב ספרים כאלה? התעניינתי.
בשלב מסויים בילדות שלי, גם אני העדפתי להימנע מספרים נטולי דמויות נשיות. אבל זה כנראה לא היה קריטריון מוחלט. עובדה שאהבתי כל כך את הכיתה המעופפת, שלושים וחמישה במאי, המגדל הפורח באויר, האקלברי פין...
"אמא, אני מבין למה הוא מתכוון" הרים הבכור את העיניים מהספר. "גם אני לא אוהב ספרים כאל

מדי פעם, כשנגמרים לי הרעיונות לספרים לילדים, ושום ספר לא קופץ לי לעיניים בין מדפי הספריה, ובאופן כללי נוצרת תחושה כזאת, שאין מה לקרוא -
אני מגגלת "מצעד הספרים", שמא משם תבוא הישועה.
בדרך כלל זה לא ממש עוזר.
אני מצפה שהרשימות שם יזכירו לי משהו, יפילו איזה אסימון, יגרמו לי להגיד, אה כן, איך שכחתי את -
במקום זה, אני נתקלת בעיקר בשמות חדשים שלא אומרים לי כלום, מתעצלת לרשום ושוכחת כמעט מיד.

טוב,

חשבתם פעם על חוני המעגל? זה שנרדם והתעורר שבעים שנה אחר כך, בעולם שהוא לא מכיר? כי אווה ברונסקי כתבה סיפור המבוסס על אגדה דומה. ובסיפור שלה מוצרט מת ב 1791 ולמחרת בבוקר, מתעורר לו בוינה של 2006. רעיון ממש יפה.

מוצרט שלה צריך לדלג על פער בן 200 שנה בין המאה ה 18 למאה ה 21. מה קורה ב 200 שנה? שינויים טכנולוגיים כמובן. יש חשמל, מים זורמים, מכוניות, טלפונים, מחשבים, נגני מוסיקה... אני חושבת שבני א