ספר לא משהו
הביקורת נכתבה ביום שישי, 26 בספטמבר, 2014
ע"י yaelhar
ע"י yaelhar
חשבתם פעם על חוני המעגל? זה שנרדם והתעורר שבעים שנה אחר כך, בעולם שהוא לא מכיר? כי אווה ברונסקי כתבה סיפור המבוסס על אגדה דומה. ובסיפור שלה מוצרט מת ב 1791 ולמחרת בבוקר, מתעורר לו בוינה של 2006. רעיון ממש יפה.
מוצרט שלה צריך לדלג על פער בן 200 שנה בין המאה ה 18 למאה ה 21. מה קורה ב 200 שנה? שינויים טכנולוגיים כמובן. יש חשמל, מים זורמים, מכוניות, טלפונים, מחשבים, נגני מוסיקה... אני חושבת שבני אדם מסוגלים להתרגל לשימוש בטכנולוגיה (יעיד האייפון שלי...) אבל העולם משתנה ב 200 שנה. קודם כל האנושות יותר גבוהה. נראה לכם שקל להתרגל לסביבה בה כל האנשים גבוהים יותר משהורגלתם? מניסיון זו הרגשה מוזרה מאד. ב 200 שנה סביר שהשפה עברה שינויים כה מפליגים, שיקשו מאד על תקשורת. מי שלא מאמין לי מוזמן לקרוא את ספרו של גיא דויטשר "גלגולי לשון" (ההמלצה הזאת היא גם למי שמאמין לי - הספר מומלץ בכל פה)
שאלה מעניינת נוספת שעלתה לי כשקראתי - האם מוצארט, לו היה נוחת כאן ועכשיו, היה מקבל את הכבוד וההכרה הראויים לו? ברונסקי חושבת שכן. אני לא בטוחה. לפי התמונות והפורטרטים של מוצארט, הוא היה מתקשה למקם את עצמו כאליל הנוער או ככוכב תקשורת. והיום הדרישה היא חד משמעית - היו מוכשרים (במוסיקה, אם אתם מוכרחים...) אבל היו יפים. ופוטוגניים. ובעיקר - מפורסמים. אז אם למוצרט לא היה מתחשק להשתתף ב"אח הגדול" - בהנחה שהוא לא היה מנופה ממנו כי הוא לא מספיק מעניין - הסיכוי שלו להגיע פה להכרה היה נמוך למדי.
כמה אנשים - אפילו בוינה ובזלצבורג - אוהבים ומבינים במוסיקה קלאסית? כמה אנשים היו יכולים לזהות פסנתרן דגול המנגן בקונצרט צדקה? או פסנתרן מחונן המנגן במועדון לילה? הייתי רוצה לחשוב שמתת כמו שהיתה למוצרט היתה זוהרת ומדברת לכל אדם. הייתי רוצה, אבל אני חוששת שזה לא היה קורה.
זה ספר ביכורים של ברונסקי, שלמדה תקשורת שיווקית(!) ועבדה כיועצת תקשורת ועיתונאית. אין לה, לצערי, כישרון המתקרב לכישרון הדמות עליה היא מספרת. היא חובבת שהיה לה רעיון יפה אבל הרעיון לא הצליח להבשיל. אף אחת מדמויותיה לא הצליחה לגעת בי או לעניין אותי, הסיפור בנאלי עד משעמם - הופך קצת מעניין לקראת האמצע וחוזר לשעמם קצת אחריו. ברונסקי מפזרת המון פרטי טריוויה מוסיקלית בין שורות הספר - אם צריך או לא צריך (בדרך כלל לא צריך) ופותחת כל פרק בקטע מילולי - התרגום מלטינית - של הרקוויאם של מוצארט. בדיעבד הייתי צריכה לנטוש אותו בתחילה. התעקשתי לקרוא עד הסוף מתוך ההנחה שמשהו טוב עוד יקרה מספר בעל רעיון כה מבטיח... זה לא קרה, כמו שהבנתם. אז גם אם אתם אוהבים את יצירתו של מוצארט - אולי במיוחד אם אתם אוהבים אותו - הייתי מדלגת על הספר הזה.
23 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
yaelhar
(לפני 11 שנים)
תודה רבה, נצחיה!
הרעיון נחמד, ולא מאד משומש, לדעתי. הבעיה בביצוע.
|
|
|
נצחיה
(לפני 11 שנים)
נהדר. תודה רבה על האזהרה.
גם רעיון לא ממש מקורי (ע"ע חוני המעגל) וגם ביצוע לא משהו, נראה לי שאני אסתפק בסקירה שלך.
|
|
|
yaelhar
(לפני 11 שנים)
תודה רבה, רץ!
שימחת אותי.
|
|
|
רץ
(לפני 11 שנים)
טוב לפחות הביקורת טובה ומעניינת.
|
|
|
yaelhar
(לפני 11 שנים)
תודה רבה,בוב, על ההערות המחכימות והסיפורים משובבי הלב.
מסכימה שרקוויאם של מוצרט יכול להיכתב רק על ידי מוצרט. מה שמזכיר לי את כל אלה המסייים יצירות - ספרותיות ואחרות - של מישהו אחר. ברור שהתוצאה - גם אם היא טובה - אינה כמו לו היתה נכתבת במלואה על ידי היוצר.
|
|
|
בוב
(לפני 11 שנים)
ברור שלא ע"פ רוחו של מוצארט.
יש סיפור נורא יפה על פגניני וברליוז שיכול לשמש אנקדוטה לנושא.
פגניני היה מלחין וכנר מאוד מפורסם בתקופתו שהרוויח הון עתק במסעי ההופעות שלו. יצירותיו ניחנו בנושא מוזיקלי פשוט, אך היכולות הוירטואוזיות שלו על הכינור היו כל כך חדשניות שאף אחד מלבדו לא הצליח לבצע את הלחנותיו באותם ימים. זה הגיע לדרגות טירוף כאשר במהלך הופעה יום אחד מרוב מהירות נקרע אחד המיתרים תוך כדי נגינה, ופגניני סיים את היצירה למרות האבדה בשימוש במיתרים שנותרו. הקהל כל כך התלהב והשתולל שמאותו יום הוא עלה בכוונה עם מיתרים שחוקים שנקרעו אחד אחרי השני תוך כדי נגינה עד שהוא היה מסיים את היצירה על מיתר אחד בודד. בכל אופן זו הייתה רק הקדמה על פגניני. ברליוז היה מלחין צעיר וחדשן. התפיסה התזמורתית שלו שינתה את פני המוסיקה הקלאסית והסימפוניה הפנטסטית שלו היוותה את הסנונית שבישרה על העידן הרומנטי. פגניני זיהה את הגאונות שלו ותמך בו כלכלית (למרות שהיה קמצן גדול, כך אומרים. זה לא מנע ממנו לבזבז את כל רכושו על הימורים). יום אחד ביקש פגניני מברליוז שילחין עבורו קונצרטו לכינור. ברליוז הנבוך קיבל את ההצעה מפטרונו הכלכלי ולאחר מספר ימים שב אל פגניני עם תשובה שלילית. "מדוע?" שאל פגניני הנדהם. ותשובתו של ברליוז הייתה: "כי רק פגניני יכול לכתוב קונצרטו לכינור לפגניני" ומכאן שרק מוצרט יכול לכתוב רקוויאם של מוצרט. רגע, נזכרתי בעוד סיפור מצחיק מהעולם המוסיקלי שגם מתאים לנושא: כשרוסיני מת ניסו כמה מלחינים שחיפשו פרסום ליצירותיהם לרכב על הגל ולכתוב רקוויאם לכבודו. אחד מהם הגיש את עבודתו למביני דבר ותשובתם הייתה: "עדיף שאתה הייתה מת והוא היה כותב עליך..." |
|
|
yaelhar
(לפני 11 שנים)
תודה רבה, בוב!
אכן, צודק. מוצרט יצר מוסיקה, לא פרוזה. והרקוויאם (שלו וגם של אחרים) הוא ניסיון להלחין, בעולם הדתי של אז, את המיסה. הרקוויאם כמובן נותר לא גמור וזיסמאייר ואחרים נהשלימו אותו, יש אומרים שלא על פי רוחו של מוצרט.
|
|
|
yaelhar
(לפני 11 שנים)
תודה רבה, The Rabbi!
גם אני לא מבינה הרבה בהיסטוריה של המוסיקה, ולגבי מוצרט - הרבה מהפרטים הידועים היום הם השערות מלומדות או פרטי רכילות. אבל באותה תקופה - שהיתה מעוטת בידור - המוסיקה היתה האמצעי הבידורי היחיד. אני מניחה שאלה שנהנו ממנה לא היו העניים, אבל מעמדו של מוצרט - כילד פלא ששמעו יצא לפניו - היה קרוב, כנראה, לאליל הנוער שאנחנו מכירים.
|
|
|
בוב
(לפני 11 שנים)
ביקורת יפה.
מילות הרקוויאם הם לא של מוצרט אלא של מיסה קטולית לכבוד אדם שנפטר. מוצרט עצמו לא הצליח להשלים את הרקוויאם ונפטר לפני שסיים את היצירה. זיסמאייר (אחד מתלמידיו) הוא זה שהשלים את הפרקים החסרים. ישנם גם נסיונות של מלחינים מהמאה ה-20 להשלמת היצירה.
|
|
|
The Rabbi
(לפני 11 שנים)
איני מבין המון בהיסטוריה הזו של המוסיקה, אך אני חושב שמוצרט גם כך לא היה מוזיקאי של המונים. צריך לזכור שהתרבות אז הייתה שונה, מעמדית באופן מוחלט. כך, אני לא חושב שגם אז היה אליל נוער, אז גם אם היה מגיע היום, היה זוכה להערכה ניכרת מצד אלו שאוהבים מוזיקה קלאסית, ומתברר, עדיין יש קהל כזה. ביקורת יפה מאוד.
|
23 הקוראים שאהבו את הביקורת
