****



"אשמת הכוכבים" הוא ספר של ארבעה כוכבים, שקיבל ממני חמישה, בשקט.
למה ארבעה? בעיקר כי התחושה שקיבלתי, בייחוד בתחילת הקריאה, היא של ספר "נוער", שהדמויות בו דוברות - כמו בהמון סדרות נעורים בטלוויזיה האמריקאית - שפה שהיא קצת שנונה מדי, אינטיליגנטית מדי, שהיא רגשנית ומתוחכמת ורבת פאתוס ומודעת לעצמה וצינית להכעיס, בדיוק המתכון שכל נער או נערה בגילאי 11-20 מאינדיאנפוליס ועד טימבקטו ישמחו, לל

איך כותבים ביקורת על ספר כזה?
אוקיי.
אני הייזל גרייס פרטית. יש לי אוגאסטוס ווטרס פרטי אישי שלי לגמרי. קצת פחות פרינס צ'ארמינג אבל בהחלט דומה.
אני חולה בפעם השנייה, הוא נקי כבר חצי שנה, תמיד מתח.
אז שבת אחת הוא מחליט להפתיע, הספר עטוף יפה בשקית שביד שלו וככה אשמת הכוכבים נכנס עמוק לחיי.
מלאה בספקות, אני מתיישבת ונכנסת לעולם הבנוי היטב של ג'ון. בתוך שעתיים אני כמו סמרטוט, עם הספר סגור בידיים של

בסיום הקריאה שמעתי לחשושים בוקעים מתוך קופסת הטישיו. זה היה המפקד: "חבר'ה, תירגעו. אפשר להוריד את השכפ"צים ולצאת מהממ"ד. לא צריכים אותנו. אנחנו לא מאבדים אף אחד היום. אל תבכה, טִיפְּשְיוּנִי, אמרתי שאנחנו לא מאבדים אף אחד ואני רוצה שזה יישאר כך." אז החזרתי את קופסת הטישיו למקומה עם בדיוק אותו מספר טישיואים שהיו בה בתחילת הקריאה. דמעות לא היו.

ואז המשכתי בקריאה, לרשימת התודות הבלתי נגמרת של ג'ון

לא, אני לא אחשוף כאן עכשיו את סיפור חיי המרגש והמסורטן [ויש לי כזה] באופן ציני ומניפולטיבי כדי לקבל הרבה תשבחות וכדי שיגידו לי שאני בוגרת ומדהימה ובלה בלה בלה. ממש לא.
אני גם לא אכתוב איך בכיתי לאורך כל הספר, כי זה יהיה שקר. בחיים לא בכיתי בגלל ספר, ונכון לעכשיו אין לי שום כוונה להתחיל עם זה.
אני לא עומדת לפרט ממי שמעתי על הספר, ואיך השגתי אותו, וכמה זה עלה ומי המליץ לי עליו ומי הפושע הנקלה שג

נשים היום יכולות לפתח קריירה, להרויח כסף, לנהל ביד רמה את משפחתם, לא להינשא, לשאת שני שמות משפחה, ללדת ילדים לבד, ללדת ילדים ביחד ולהפוך ללבד, להצביע בבחירות, להיבחר לתפקידים בכירים, להיות ראש ממשלה. יש להן המון צעצועים והן יכולות להתחבר ולקבל עידוד מקבוצת תמיכה. הן יכולות להיות פמיניסטיות!. נכון או לא?
אבל נשים היום שבויות בתפקידיהן בדיוק כפי שהיו במאה ה 19. התפקידים השתנו כמובן. אבל עדיין אלה

****



מסתבר ש"מחפשים את אלסקה" נכתב לפני "אשמת הכוכבים". כדאי להבין את זה, קודם כל כי "אשמת הכוכבים" בעיניי יותר טוב ויותר בוגר במקצת, אבל בעיקר כי "מחפשים את אלסקה" מרגיש קצת כמו ספר ההמשך המוזר ל"אשמת הכוכבים", רק שהפעם להייזל המקסימה והחכמה-לגילה כבר אין סרטן, היא הפכה לנער בשם מיילס שקורא ביוגרפיות ומתמחה במשפטים אחרונים מפורסמים, את קבוצות התמיכה מחליפים כאן מעונות של פנימיית תיכון באלב

אני זוכרת את הערב שישי הזה, הייתי רק בת 16 ואבא היה בבית הכנסת וחיכיתי שכבר ישוב הביתה לקידוש.
זאת הייתה תקופה מגעילה, לאבא התגלה גידול שפיר ביד, אבל מבחינתי זה היה סוף העולם.
"זה גידול שפיר, זה לא ממהיר- זה לא סרטן" אמרתי לעצמי שוב ושוב בראש.
אבל כשכל פעם מחדש מסירים אותו והוא חוזר (4 פעמים), זה לא יעזור כמה פעמים אני ישנן את זה, המראות של אבא לאחר הניתוח כשהוא נראה מנופח וחלש ושבור- שוברים

נניח שהרופא שלי היה מבשר לי, חלילה, שמקננת בגופי מחלה קטלנית שתתפרץ בדיוק בעוד שנה ואז תהרוג אותי במהירות מתחשבת. ("אני רוצה לשמוע דעה נוספת", הייתי מתלונן. "בסדר. אתה גם אדיוט!", הוא היה משיב.) האם הייתי משנה משהו בסדר היום שלי? איך הייתה הידיעה שהזמן מוגבל משפיעה על התוכניות שלי לשנה האחרונה? מובן שלא יהיה הגיון רב לפתוח תוכנית חסכון לטווח ארוך או להתחיל תהליך התנתקות מהכבלים של הוט. אבל מה כן?

נתונים טכניים:
מחבר: גיון גרין
הוצאה לאור: הכורסא וידיעות אחרונות
תרגום: <mark>רנה ורבין</mark>
שנת הוצאה 2012
סה"כ עמודים:286

חוות דעת אישית:
על הכריכה של הספר כתובה הערה של טיים מגזין "קרוב מאוד לגאוני"... בשנייה הראשונה אתה חושב לעצמך: מה גאוני? מחלת הסרטן הארורה שכל יום קוטלת אנשים ומסלקת אותם מעולם החיים? למרות זאת הספר הזה מעולה ומומלץ בכל פה עם מספר אזהרות: זהו ספר קשה ועצוב ואם למי מהקוראי