ביקורת ספרותית על לולי וילוז - לוקוס קלאסי #1 מאת סילביה טאונסנד וורנר
ספר בסדר

---

נשים היום יכולות לפתח קריירה, להרויח כסף, לנהל ביד רמה את משפחתם, לא להינשא, לשאת שני שמות משפחה, ללדת ילדים לבד, ללדת ילדים ביחד ולהפוך ללבד, להצביע בבחירות, להיבחר לתפקידים בכירים, להיות ראש ממשלה. יש להן המון צעצועים והן יכולות להתחבר ולקבל עידוד מקבוצת תמיכה. הן יכולות להיות פמיניסטיות!. נכון או לא?
אבל נשים היום שבויות בתפקידיהן בדיוק כפי שהיו במאה ה 19. התפקידים השתנו כמובן. אבל עדיין אלה השבויות בתוכם - כמוהן כלולי - הן לעתים קרובות פרפר (מותש) נעוץ על לוח.

לולי וילוז גדלה בהרגשה שהיא חופשייה. היא גדלה בכפר עם אביה האוהב שאיפשר לה "לגדול פרא". לא פיקחו על הליכותיה, לא לימדו אותה כלום על אופנה ומטבח, לא בחנו את חומרי הקריאה שלה. היא טיילה בטבע וקראה את כל הספרים בספרייה הגדולה בבית (שערוריה בפני עצמה שגרמה, כפי שאמרה אחת הנשים הביקורתיות, לנערה להיות דוחה-מינית ולא בורה וצחקקנית המתאימה לנישואים...) גן העדן הזה הפך לאבוד כשאביה של לולי בת ה-28 מת, ויחד איתו מתה חירותה המדומה. מהיותה לא חברותית, לא מתעניינת בגברים צעירים/בחתונה/ילדים, נגזר גורלה להפוך ל"דודה לולי" - לחיות בבית אחיה, להשגיח על הילדים, לתקן גרביים, לסרוג מפיות קרושה ולרקום פסוקים מחכימים מהברית החדשה. היא חיה ללא שום פרטיות: כל בן משפחה הזקוק ל"דודה לולי" יכול לפרוץ למרחב שלה ולדרוש ממנה תשומת לב.
יום אחד גם האחיינים גדלו ובגרו, ולולי יכולה כבר, כאילו, לעשות כרצונה. היא יכולה לחיות בכפר, לחקור ביער שבילים חבויים, לא להתיידד עם אנשים אחרים, לא לחיות לפי מה שמכתיבה לה המסורת המשפחתית. היא יכולה? לא ממש. לולי צריכה לגייס את השטן - לא פחות - כדי שתוכל לעשות כרצונה. וגם אחרי שגייסה אותו והפכה רשמית למכשפה - עליה להתאזר בסבלנות ולקבל רק פירורים ממה שרצתה. ככה זה.

זה ספר ביכורים של טאונסנד-ורנר שפורסם ב 1926. הוא מתאר את התפר שבין המאה ה -19 על מסורותיה המחניקות, על ההכרח לעשות דברים חסרי ערך וחסרי עניין "כי ככה עשו זאת תמיד", וחוסר האפשרות של הפרט – ודאי אם הוא ממין נקבה – להתקומם ולעשות משהו מחייו' לבין המאה ה-20 על שלל תובנותיה.
הספר אטי לפעמים, הוא כתוב כמו שהיה מקובל לכתוב באותה תקופה - מלא בהגיגים ותיאורים. קראתי אותו בלי להתפעל במיוחד. הסיפור האיטי אינו מתגבש, והוא כבד ומנומנם. הכתיבה טובה אבל זה תנאי הכרחי, לא מספיק, להפוך ספר ל"ספר טוב". כך גם הגדרתו כ"קלאסיקה", הוצאתו לאור על ידי "הוצאה קטנה ואיכותית" (לוקוס) ואחרית דבר מאת רנה ורבין, שגם תרגמה את הסיפור (היטב) וגם מנסה להסביר לקורא על מה הסיפור (מיותר).
ספרות על נשים בדרך כלל משעממת אותי בגיוסה לרעיונות המקובלים. (לפני שתקפצו אותו דבר אני חשה לגבי ספרות על יהודים, להט"בים, ומה שמאד אופנתי היום – אנשים עם צרכים מיוחדים). למרות קטעים מעניינים – במיוחד "נאומה" של לולי באמצעותו מבטארת הסופרת את התקוממותה נגד החיים העלובים שנגזרו על נשים – הספר אינו מתעלה מעבר לדרגת "בסדר". אין זו דרגה גרועה אבל מצד שני הוא לא הצליח להלהיב אותי ולגרום לי לחשוב וזה, לדעתי, ממש גרוע.


*

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על לולי וילוז - לוקוס קלאסי #1