“הסופרת ניטה פרוס כותבת ספר ביכורים מקסים, משעשע, מענג, נוגע ללב ומבטיח (לפחות לגבי) שמו "החדרנית".

אני יודעת שיש כאלה שהתפעלו פחות ויש כאלה שתהו על הדיסוננס בין המודעות העצמית של מולי גריי, החדרנית, ובין היותה על הרצף (לא ממש אוטיסטית, בקצה הימני של הסקאלה).

החדרנית היה מלא בדמויות קסומות וטובות לב (ברור, לא הקורבן והפושע הערמומי) שעובדים במלון ועוזרים למולי גריי להוכיח את חפותה. יש בספר המון פרטים על עולמן הנסתר והלא-מוערך של חדרניות בבית מלון, וכל התיאור של תהליך הניקיון הדקדקני (שהלוואי והיה מתרחש במציאות) משועבד להבלטת מוזרויותיה ותמימותה הנהדרת של מולי, שמתייחסת לחשיבותה של עבודתה, לחוקיה וכלליה כאילו היו הנהגת המדינה לכל הפחות.

בלשית המשטרה, היא מרשעת ולא חכמה במיוחד, שמתעלמת ממצבה המנטלי של מולי ומציבה בפניה מהמורות אינספור.

עד כאן החדרנית. ומכאן, טיפשותי שלי שבגללה רכשתי את "האורח המסתורי". הייתי בטוחה שמי שכתבה ספר נהדר כמו החדרנית, שזכה, אגב, להצלחה היסטרית, בוודאי יכתוב ספר שני טוב לא פחות, ובעיקר, כשמדובר בהמשך קורותיה של מולי גריי (בכמה בתי מלון מבוצעים 2 מקרי רצח... נו, שויין, מולי חייבת להיות בלשית חובבת. גם בעיירה הקטנטנה של קמילה לקברג מבוצע רצח כל כמה חודשים בקירוב).

אבל בזאת לא תמו צירופי המקרים, איתרע מזלה של מולי הילדה לעבוד בביתו של הסופר הנרצח בספרנו הנוכחי "האורח המסתורי", ויש לה זיכרונות שמשמשים לפיענוח הרצחו. היא עבדה עם סבתה בארמונו של הסופר התמהוני המתבודד, בעל המזג המפלצתי, שנים רבות בטרם ספרנו זה בקע לאור, ועזרה לסבתה החדרנית לנקות את ביתו. (למה כל הסופרים המצליחים בספרים הם מתבודדים, בעלי מזג גרוע?)

סבתה, שפניני חוכמתה מפוזרים לכל אורך הספר היתה חדרנית ומנקה. כמה נשים כל כך חכמות ואינטליגנטיות משמשות כחדרניות ומנקות? אהה... לניטה פרוס פתרונים. ואם מולי שלנו כל כך חכמה ואינטליגנטית וחובבת ספרים מושבעת, למה אין לה עבודה אחרת חוץ מאשר להיות חדרנית ראשית במלון (ועל זה גאוותה) אז מה אם היא קצת קצת אוטיסטית, באמת לא ממש, היא לא גיבור הספר "פרוייקט רוזי", היא פשוט תמימה מדי ומבינה דברים כפי שנאמרו ולא כהווייתם.

ואם לא די בזה, הספר עמוס בדמויות נלעגות וקלישאתיות למהדרין. עדת גרופיות בנות גיל העמידה של הסופר הנרצח, שדולקות אחריו ומכירות כל פסיק בספריו וממש מטורפות עליו, למרות שהוא גועלי במיוחד. חדרנית אפרוחית מפוחדת, שמזכירה את מולי של לפני ארבע שנים (ברצח הקודם). אשתו הזועפת הקשוחה של הסופר שהיתה מסתובבת בבית בנקישת עקבים (איזו אשה מסתובבת בבית בעקבים גבוהים?) בקיצור, אוסף של דמויות מטומטמות, שמתנהגות בטיפשות מופגנת, והאופן הכאילו הומוריסטי שבו ניטה פרוס מתארת אותן, בהומור מוגזם, בהפרזה של תיאורים פיזיים ומנטליים, ההתנהגות הלא-רציונלית שלהן, כל זה הופך את הספר לבלתי אכיל.

ומה קרה למולי גריי המתוקה... חמש שנים עברו מהספר הקודם, היא נעשית חדרנית ראשית, וניטה פרוס בוראת לה עבר מלא וגדוש, נטול היגיון, רק כדי להצדיק את פתרון תעלומת הרצח הנוכחית.

חבל על הכסף שלכם. למרות שקראתי את הספר לפני כשבוע וחצי, אני לא בטוחה, בסוף הרוצח זה חשוד מספר אחד, או השני... העיקר שהסופר המטורלל נרצח. אם תשאלו אותי, מגיע לו.

וניטה פרוס, עדיף שתפרשי לפני שתכתבי ספר שלישי בסדרה שיקבל כוכב אחד (לא ממני, אני כבר לא אקנה ספר נוסף שלך).”

“מאוד נהניתי לקרוא את הספר
מולי היא דמות מעולה ומגיעה לה שיהיה לה רק טוב.

הספר מתרחש כמה שנים אחרי הספר הראשון, מולי התקדמה להיות חדרנית ראשית, היא מלמדת את לילי, מתלמדת חדשה בתפקיד. מולי חיה עם חואן מנואל בן הזוג שלה והחיים טובים.
עד שבמהלך אירוע בבית המלון אחד האורחים מת.
שוב מולי מסתבכת עם המשטרה, אבל לא רק היא, אבל הפעם היא עוזרת לחוקרת לפתור את המקרה.

הספר הפעם סיפר את העלילה בהווה ומדי פעם סיפר על העלילה בהווה, איך מולי קשורה לאורח המסתורי. היה מעניין ללמוד על החיים שלה כילדה וככה מגלים עוד פרטים על המשפחה שלה עד הגילוי היחסית מפתיע, כי אפשר היה לנחש אותו בספר הראשון אחרי שרמזו עליו.

מקווה שיתרגמו את הספר השלישי”