אחותי אמרה "ספר מטלטל" וזו המילה הכי טובה לתאר אותו.
בכתיבה עדינה בלי התלהמות ותאורים גרנדיוזים נחשפות טרגדיות איומות,זה לא יהיה ספויילר אם אספר כי אמא נעלמה וכעת ילדיה ובעלה מנסים לחפש אותה,
הסיפור מוצג מארבע נקודות ראות שונות כשבכל פעם הדובר משתנה .הבת הבכורה הבן הבכור הבעל ו...האמא.הסופרת נוקטת שפה חריגה ומשתמשת בגוף שני נוכח (את,אתה)מה שגורם לנו לקחת צעד קטן אחורה ולחשוב ,כי אם הגיבור הוא לא

#
תראו איזו כריכה יפהפייה! לא רק שברור שטליה בֶר - שאיירה ועיצבה את הכריכה – קראה את הספר, היה הצליחה באמצעות האיור לאפיין באופן נפלא את הסיפור. מן הראוי היה ששמה, המוחבא באופן דיסקרטי בפינת הכריכה האחורית, היה מופיע בגאון על הכריכה הקדמית.

הספר הזה עוסק באחד הסמלים של השלטון הקומוניסטי ברוסיה: התור. הסמל הזה גלש מחוץ לברית המועצות והגדיר היטב את מה שחשבו תושבי העולם הלא קומוניסטי על תושביו: א

לפעמים יש ספרים שמוציאים ממני את "הקצר ולעיניין" שבי... זה אחד מהם




מה אהבתי בספר?
*את סיגנון הכתיבה המיוחד, בגוף שני. הוא, את, אתם. מאוד מיוחד.
*את האווירה הקוריאנית. מן אווירה מסורתית, אקזוטית, רגועה ומנומסת ואלגנטית ופשוטה ויפה.

מה לא אהבתי בספר?
*את זה שמדובר בספר זיכרונות. בי הזיכרונות על האם הנעדרת לא הצליחו לגעת.
*הרבה מהזיכרונות עוסקים באוכל - את המוח שלי זה שיעמם, דווקא את

אני בכלל רציתי להיות דאגלס אדמס. לוקח לי זמן לעכל שהמשרה הזאת כבר תפוסה.

~ ספוילר קטן: אתם תמותו. ~
~ ספוילר נוסף: רוב הסופרים האהובים עליכם כבר מתים. ~

אין שום חידוש בשתי האמירות האלה. וידעתי שדאגלס אדמס כבר לא איתנו - והצטערתי על זה, ברור, כמו שאני מצטערת על שדיאנה וין-ג'ונס לא כתבה עוד מאה חמישים ספרים ושרואלד דאל לא כתב כותב יכתוב לנצח - אבל לא הרבה מעבר. אנחנו חיים כרגיל, בעוד בתי הקבר

#
היה לי קשה מאד לכתוב את הביקורת הזו. חלק מהסיבה הוא הפער בין ההנאה מהספר לבין ההכרה בכשליו הרבים. תמיד מרתק לקרוא ספר הרפתקאות המתאר הישרדות בלתי אפשרית של קבוצת אנשים. הם דואגים אחד לשני גם בתופת של מלחמה והרג בלתי נתפס, במזג אוויר קטלני, ברעב מכרסם. הם מתחלקים בציוד ובאוכל, כמו שצריך להיות בין בני-אדם... הספר אינו מקורי במיוחד – קראנו כבר רבים כמוהו. אבל הוא נעים לקריאה, מחמם את הלב, כולל סיפ

נדמה שהספורט הלאומי העכשווי של האמריקאים הוא להריץ ממים ודאחקות על דונלד טראמפ (וגם להצטלם עם ראשו הכרות ואז להתבכיין ששתו-לי-אכלו-לי-והלכה-לי-הקריירה), אבל יש להם ספורט לאומי ותיק ממנו, שיישאר גם הרבה אחרי הדונלד.
והספורט הכל-אמריקאי הזה הוא ההתחמקות מ-Jury Duty, ההשתמטות משירות בחבר מושבעים.
יש תורה שלמה, ספרי הדרכה, סדנאות העצמה, קורסים תלת-שנתיים וגורואים שרלטנים שכל עניינם הוא ללמד 'איך להת

אני לא יודעת איך להתחיל את הביקורת הזאת בכלל. אין לי מספיק מילים בכדי להתחיל לתאר עד כמה הספר הזה ריתק אותי. מצאתי את עצמי מתאהבת בו כבר בעמודים הראשונים, ומסרבת לעזוב אותו בסיום הקריאה. בדרך כלל אני ניגשת לרומנים היסטוריים עם הרבה כוח רצון וסבלנות, כי אני יודעת שהספר יהיה עמוס בתיאורים אינסופיים ובהזכרת תאריכים ומקומות על מנת שהכול יבנה באופן מושלם בראשו של הקורא. אבל בניגוד לשאר הספרים, ב"מלח אל

כל מי שמגדל - או גידל - מתבגרים מכיר את החרדה הקבועה לשלומם, המלווה את ההורה. גם ההורים המדחיקים ביותר, אלה שאומרים "גם אני בגילו הייתי כזה..." אינם יכולים שלא להיות מודאגים. כי מתבגרים הם בלתי צפויים. הגדילה הפיזית הפתאומית, הנסיונות להתאים את הילד שבפנים לגוף הכמעט בוגר שבחוץ, שטף החומרים הכימיים (טבעיים, טבעיים...) השולטים על התנהגותם, הניסיונות המסוכנים שהם עושים - בבורותם - על עצמם ועל סביבתם

בייביסיטר זה עניין מסובך.
קודם כל, למצוא אחת.
ועוד אחת שאפשר לסמוך עליה.
ועוד אחת שהילדים יסתדרו איתה.
ויסכימו להישאר איתה. לבד.
יודעים מה, עזבו. נישאר כבר בבית... נכין קפה וסלט כאן, מה יש, מי אמר שחייבים לצאת לבית קפה?

אז לפעמים אני מתקשרת לאמא שלי ושואלת אם היא יכולה לבוא לשמור על הילדים.
טוב, לא בשביל בית קפה... אבל כשיש משהו חשוב שצריך לצאת אליו, או כשיש ילד חולה והיא במקרה בבית באותו