ביקורת ספרותית על בבקשה תשגיחי על אמא מאת קיונג סוק שין
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 7 באוגוסט, 2018
ע"י רויטל ק.


בייביסיטר זה עניין מסובך.
קודם כל, למצוא אחת.
ועוד אחת שאפשר לסמוך עליה.
ועוד אחת שהילדים יסתדרו איתה.
ויסכימו להישאר איתה. לבד.
יודעים מה, עזבו. נישאר כבר בבית... נכין קפה וסלט כאן, מה יש, מי אמר שחייבים לצאת לבית קפה?

אז לפעמים אני מתקשרת לאמא שלי ושואלת אם היא יכולה לבוא לשמור על הילדים.
טוב, לא בשביל בית קפה... אבל כשיש משהו חשוב שצריך לצאת אליו, או כשיש ילד חולה והיא במקרה בבית באותו יום.
ואמא שלי -
לפעמים יכולה לעזור ועוזרת בשמחה.
ולפעמים לא.
היא לא פנויה.
היא קבעה משהו, היא הולכת לאנשהו, הרצאה, סרט, הצגה, חברות.
ולא אשקר ואומר שזה לא מבאס.
אבל אם לומר את האמת, זה תמיד גם קצת משמח אותי.
שאמא שלי אשה עסוקה.
שיש לה חיים.
שהיא לא אמא כזאת, שכל החיים שלה בנויים סביב הילדים שלה והיא פנויה תמיד כשהם צריכים.
אני שמחה בשבילה, קודם כל...
אבל גם קצת בשבילי.
כי אם היתה לי אמא כזאת, שהילדים שלה הם כל החיים שלה, שאין לה שום מעבר -
היא בטח היתה מתקשרת בלי סוף, רוצה להיות מעודכנת בכל פרט, נעלבת שלא זכרתי ולא התקשרתי ולא שאלתי ולא התעניינתי.
כי היא פשוט... לא היתה אמא שלי.
החכמה, המעניינת, זו שאפשר לדבר איתה ולהתייעץ איתה.
שלא נעלבת שאני לא מתקשרת (אני בת איומה, אני אף פעם לא מתקשרת) ושאני לא זוכרת ימי הולדת (גם את של הילדים שלי, אגב. גם את של עצמי).

"בבקשה תשגיחי על אמא" מספר על אמא שרוב חייה סבבו סביב ילדיה, וגם המעט שהיה לה לעצמה, שלא חלקה עם ילדיה, היה מורכב מתכונות אמהיות סטריאוטיפיות של נתינה בלי גבול, בלי לבקש תמורה.
האמא בספר הזה נלקחת כמובנת מאליה על ידי משפחתה. בעלה מזלזל בה ורומס את רגשותיה. בינה לבין ילדיה יש פער בלתי ניתן לגישור. היא הכפרית הבורה, האנאלפבתית, הם העירוניים המתוחכמים שקצת שוכחים להודות למי שגידלה אותם ולקחה חלק בהפיכה שלהם למי שהם.
קרה לכם פעם, כשהייתם ילדים וכעסתם על אבא ואמא ועל כל העולם, שחשבתם לעצמכם: "הלוואי שאני אמות ואז הם כבר יראו מה זה! ואז הם יתגעגעו אלי! ויתחרטו!"?
הספר הזה הוא קצת הגשמת הפנטזיה הזאת:
האמא שנלקחת כמובנת מאליה נעלמת - ופתאום כולם מתחרטים ומתגעגעים.
חבל שהיא לא שם כדי להנות מזה...

הספר כתוב היטב ונוגע ללב, אבל היה לי קשה עם המודל האמהי שהוא מציג.
עם המודל של נתינה אין סופית והקרבה.
לטענת המבקרים, הספר הזה הוא אוניברסלי.
הוא יגרום לנו לרצות להרים טלפון לאמא שלנו.
לא הרגשתי כך.
חלק מהקונפליקט בין האמא לילדים נובע מפער הדורות, מהמעבר מהכפר לעיר, מפרימיטיביות למודרנה.
זה יכול לדבר למי שחווה מעבר כזה, לא לכל ילד/אמא באשר הם.
אלי הוא לא דיבר.
הוא הציג מודל אמהי שזר לי גם במציאות וגם באידיאל.
הוא לא גרם לי להרים טלפון לאמא שלי.
(זה לא שלא רציתי, אני תמיד רוצה... רק לא מגיעה לזה).

סיום הספר, מול המדונה בבזיליקת פטרוס הקדוש, חיזק אצלי את התחושה: מודל האמהות וההקרבה הזה זר לי.
אמהות (בשורוק) לא חייבת להיראות כך.
אז האם אהבתי את הספר?
כן, בהחלט.
האם הזדהיתי איתו?
בכלל לא.
30 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
רץ (לפני 4 חודשים)
הבן שלי שאל לפני זמן מה את רעייתי, מתי את יוצאת לגמלאות, שאלה רעייתי, ממתי אתה מגלה עניין כה רב בגמלאות שלי, בלי להתבלבל ענה בני, אני פשוט חושב על תכנון המשפחה שלי, והוא תלוי בתכנון התעסוקתי משפחתי שלך, הביטה רעייתי בהשתוממות, ולפתע היא הבינה את הציפיות הכפולות ממנה להשגיח על אם ההולכת ומתבגרת, ועל נכדיה המתוכננים, התלויים בגמלאות שלה.
רויטל ק. (לפני 4 חודשים)
תודה חני :-)
האמת שממש לאחרונה התחלנו להשאיר את הילדים לבד בבית, כל עוד אנחנו ממש בסביבה ויכולים להגיע מהר אם מתקשרים אלינו.
רויטל ק. (לפני 4 חודשים)
העץ הנדיב - אכן, משהו כזה...:)
חני (לפני 4 חודשים)
חבל שאנחנו לא שכנות הבנות היו עושות לך ביביסיטר..
טבעם לגדול ואז תצחקי על כל התקופה המטורפת.
פואנטה℗ (לפני 4 חודשים)
נשמע כמו גרסה נשית לעץ הנדיב (אשר נעלמה רגע לפני שהפכה ל'סתם גזע כרות זקן' שלא נשאר לה שום דבר לתת לילד).

להפוך למובן מאליו זה אחד הדברים הגרועים ביותר שאדם יכול לעולל לעצמו ביחסים בינו לבין בני משפחתו / בזוגיות.
רויטל ק. (לפני 4 חודשים)
תודה רבה בנצי
בנצי גורן (לפני 4 חודשים)
רויטל, את כותבת נהדר.
האופה בתלתלים (לפני 4 חודשים)
שיואו שיואו! בהצלחה. ממש. אתם גיבורים!
(מה זאת אומרת... זו המשמעות של להשגיח על אמא. לא?)
(לא :P)
רויטל ק. (לפני 4 חודשים)
תודה סקאוט
רויטל ק. (לפני 4 חודשים)
(רק איך בעצם עברנו מבבקשה תשגיחי על אמא לבבקשה תשגיחי על הילדים?)
סקאוט (לפני 4 חודשים)
רויטל, בהצלחה במעבר הדירה!
רויטל ק. (לפני 4 חודשים)
יש רק בעיה אחת קטנה: עוברים דירה עוד פחות משבוע...
(הצילו... לא מאמינה שזה קורה)
האופה בתלתלים (לפני 4 חודשים)
את צריכה להזמין ולנקוב בתאריך, הנפש העדינה שלי לא תעמוד בהחלטות כבדות משקל שכאלו...
סתם. אני אשתדל.
ואיזה כיף לדחוף אתכם לרחוב ;)
רויטל ק. (לפני 4 חודשים)
תודה ילקוט ספרים.
התייחסתי למערכת היחסים הזו, אם כי לא במפורש מחשש לספוילרים:
"וגם המעט שהיה לה לעצמה, שלא חלקה עם ילדיה, היה מורכב מתכונות אמהיות סטריאוטיפיות של נתינה בלי גבול, בלי לבקש תמורה."
סליחה על הציטוט העצמי...
בוק סטור ב' (לפני 4 חודשים)
כן, אבל... יש חלק חשוב מאוד בספר הזה שדוקא מתרחק מן האימהות - מערכת היחסים העדינה והיפהפיה והנסתרת של האמא, הכל כך לא צפויה דוקא משום שהיא אמא כל כך טוטאלית. והוויתור עליה. זה בעיני לוז הסיפור הזה.
רויטל ק. (לפני 4 חודשים)
האופה, רק תודיעי מתי את באה, אנחנו כבר נמצא לאן לצאת...
וגם אם לא נמצא, אם הילדים ישמעו שאת הבייביסיטר - הם כנראה ידחפו אותנו החוצה;)
רויטל ק. (לפני 4 חודשים)
תודה יעל.
רויטל ק. (לפני 4 חודשים)
תודה אורית זיתן.
לא מסכימה שאי אפשר לסווג בכלל מה טוב ומה רע.
מניחה ששתינו נסכים שמודל של הזנחה או התעללות הוא שלילי...
ושתינו נסכים שהמודל של אמהות טוטאלית של הקרבה מתמדת שלעולם אינה מוערכת הוא לגיטימי אם זה מה שהאם רוצה ואם היא מרגישה שזה מה שטוב לה ולילדיה... אבל אני לא יכולה לקבל אותו כמודל ראוי להערצה או לחיקוי.

ולא מתאפקת מלהוסיף כאן ציטוט מתוך "אמא רעה" של איילת ולדמן:
"אנחנו, האמהות הרעות, שמחות להודות בחטאינו כי אנחנו בטוחות שאלה שמצליחות יותר מכול להתקרב ולחקות בצדקנות את האם הטובה והסבלנית, המקריבה את עצמה, הנחבאת אל הכלים, שלעולם אינה צועקת, הן האמהות הרעות האמיתיות. אחרי הכל, מהו ילד שאמו הקריבה את עצמה על מזבח חשיבותו שאין בלתה? מהו ילד שאמו הקדישה את עצמה לכל צורך ורצון שלו ללא שמץ של אנוכיות? האם הוא מתחשב, חביב, רגיש ומוכן להיענות לצורכי הזולת לפני שהוא מספק את צרכיו הוא? או שמא הוא כל כך מלא הערכה עצמית, כל כך מודע לתחושה שמגיע לו, שאי אפשר להיות בחברתו? הילדים שלנו אולי לובשים גרביים שאינם תואמים, אנחנו טוענות, אבל הם אנשים טובים יותר מילדיכם".
אז לא חותמת על כל מילה שלה, בטח שלא אטען שהילדים שלי יותר טובים מילדיהן של אמהות אחרות, אבל יש פה נקודה חשובה ביחס לאמהות הטוטאלית - והיא מודגמת היטב בספר ע"י הילדים של האם הנעלמת, שאינם יודעים להעריך אותה כל עוד היא איתם.
מי שהרעיון שאחרי מותה ילדיה יתחרטו על יחסם הרע כלפיה ויתגעגעו אליה סוף סוף מנחם אותה - שיהיה לה לבריאות.
האופה בתלתלים (לפני 4 חודשים)
אני רוצה לעשות אצלכם בייביסיטר!!!!!!!!!

אממ, סליחה. נתקעתי שם.
ביקורת מצוינת :)
yaelhar (לפני 4 חודשים)
יופי של ביקורת.
לא קראתי את הספר - מהביקורות עליו (חשבתי) שהבנתי מה הוא.

מסכימה מאד למה שתיארת - גם לי מודל האמהות המקריבה זר ואפילו דוחה.
אפרתי (לפני 4 חודשים)
אני צריכה אותו בשביל העבודה. לעניינים פרטיים אני כמעט לא משתמשת. אני לא נמצאת בשום רשת חברתית, אבל אני קיימת.
אורית זיתן (לפני 4 חודשים)
יש כל כך הרבה מודלים לאמהות (בשורוק :) ) וזה כל כך אינדבידואלי שבאמת לא ניתן לסווג אחד כטוב ושני כטוב פחות. זה הכל ב"עיני המתבונן"
סקאוט (לפני 4 חודשים)
אפרתי, שותפה לתחושותייך לגבי הוואטסאפ. אני אישית התלהבתי בהתחלה אבל מהר מאוד לא הבנתי מה המהומה סביבו. אם יהיה לי פעם נוספת וואטסאפ זה יהיה מחוסר ברירה בשביל לתקשר עם אנשים ובשביל הלימודים. קשה לי להבין מה הוא שונה מהודעות רגילות ( אולי חוץ מעניין ההודעות הקוליות, שליחת הוידיאו וכדומה שזה קונספט חביב) אפילו ההורים שלי משתמשים בו בדרך קבע ומפצירים בי שאתקן את הפאלפון כדי שאוכל לפתוח וואטסאפ.

בעידן של היום, אם אתה ללא וואטסאפ או רשת חברתית כלשהי אז אתה על גבול הלא קיים.
אפרתי (לפני 4 חודשים)
וואסאפ זה גם בסדר (אם כי אני שונאת אותו למדי, כי בזמן שכותבים משפט אפשר להגיד שניים וגם לקלף גזר)
רויטל ק. (לפני 4 חודשים)
תודה אפרתי, מאז פריצת הווטסאפ לחיינו - אנחנו מתקשרים בווטסאפ באופן קבוע...
אז יש קשר כמעט יומיומי, ושיחות טלפון... כשצריך.
(זה לא בגלל שאנחנו עסוקות, זה בגלל שאני באופן כללי ממעטת לדבר בטלפון. דפקט).
אפרתי (לפני 4 חודשים)
גם אני אמא עסוקה ואין לי נקיפות מצפון בכלל. אני לא אפסיד יום עבודה כדי לשמור על נכדה חולה וגם לא אוותר על עיסוקי בשביל בייבי סיטר אלא במקרה חרום או בעיה חשובה. גם את רויטל תהיי כזאת, בגלל זה את אוהבת שאמך כזאת.
וקצת נו נו נו. העובדה שאתן עסוקות אינה משמשת תירוץ לחוסר התקשרות. בעיני שיחת טלפון יומית אחת לפחות נחוצה כדי לברר אם כולם בריאים ונושמים. אני משוחחת עם בתי העסוקה 3 פעמים ביום לפחות ועם אמי הלא עסוקה 5 פעמים לפחות.

וכרמליטה, צודקת לחלוטין.
ולמרות שאנחנו כבר לא מוותרים על חיינו הפרטיים, הרי אנחנו עוזרים לילדים בלי סוף במיליון דרכים. מה נקבל בתמורה? מעט מאוד.
אנחנו התמסרנו אליהם, הם מתמסרים לילדיהם.
זה טבע העולם.
רויטל ק. (לפני 4 חודשים)
תודה פפריקה :-)
רויטל ק. (לפני 4 חודשים)
תודה כרמליטה, אז כנראה שהתחושות שלנו כלפי הספר היו דומות.
(אגב, גם אני שייכת לדור שהתחתן בתחילת שנות ה-20 והיה לגמרי מבוגר בגיל 25.
בחברה שלי זה עדיין מקובל).
רויטל ק. (לפני 4 חודשים)
תודה שונרא. כן, זה בדיוק הרעיון:)
רויטל ק. (לפני 4 חודשים)
תודה סקאוט, אין ספק שזה אינדיבידואלי.
ואין ספק שיש אמהות כאלה.
הנקודה שלי היא, שזה לא מודל האמהות שאני שואפת אליו.
במקרים מסויימים, מקרי קיצון, הקרבה כזו אולי נדרשת, אבל זה לא איך שאני רואה את האמהות לכתחילה.
רויטל ק. (לפני 4 חודשים)
תודה לי יניני. מסכימה.
פַּפְּרִיקָה (לפני 4 חודשים)
יש, ביקורת שלך על הבוקר!
כרמליטה (לפני 4 חודשים)
תודה רויטל. קראתי את הספר כשיצא וכל שאני זוכרת הוא שהיה משהו בסיפור שהפריע לי.

כן, אנחנו דור ה-60 זה ה-40 החדש וה-70 זה ה-50 החדש. דור שלא ידע מה זה טיול אחר צבא. מיד אחרי הצבא הלכנו ללמוד או לעבוד עבודה שתהיה קבועה לרוב ימי חיינו. רובנו התחתנו בתחילת שנות העשרים שלנו וגם הילדים נולדו מהר. היינו הורים צעירים מאד. (ד.א. בשנים ההן הדעה הרווחת היתה שלידה אחרי גיל 30 מגדילה את הסיכון שהילד יוולד עם מומים או פיגור).
בהיותנו בני 25 אף אחד לא קרא לנו ילדים. נחשבנו מבוגרים עם אחריות.
בגיל 50 כבר התחלנו לחתן ילדים (היום בגיל הזה מגדלים בני עשרה). אמנם עבדנו, אבל החלטנו לעשות גם לעצמנו מקום. התחלנו להשלים את מה שהחסרנו בצעירותנו, ואיננו מפסיקים עד היום. לחגוג את החיים כל אחד לפי אפשרויותיו: לחיות חיי חברה עשירים, לטייל בארץ ובעולם, לצרוך תרבות ולעסוק בתחביבים. איזה נהדר זה לראות אנשים בני 70 ויותר נוסעים לקצה העולם או הולכים את שביל ישראל.
איננו מזניחים את הילדים והנכדים, אותם כמובן אנחנו אוהבים מאד. אנו שמחים לעזור ובשעת מצוקה אמיתית כמובן שנזנח את הכל למענם. אבל בחיי השיגרה, כמו אמך, ובניגוד להורינו למדנו גם להגיד "לא".

וכשנזדקן באמת, וכוחנו לא יהיו במותנינו או במוחותינו, מה ילדינו יעשו עמנו? הרי ברור שיביאו לביתנו מטפלת זרה או יאכסנו אותנו ב"דיור מוגן" - (שם כל כך מכובס). הם הרי צריכים להמשיך בחייהם שלהם. בכל מקרה הם עושים זאת גם להורים מן המודל הישן שנענו לכל קריאה שלהם.

שונרא החתול (לפני 4 חודשים)
מקסים. קצת פחות רגשני מהמצופה מביקורת לספר הזה.
סקאוט (לפני 4 חודשים)
אני דווקא מאוד אהבתי את הספר ובסופו בכיתי כמו שלא בכיתי בחיי ( ואני בכיינית לא קטנה באופן כללי) ורצתי לחבק את אמא שלי. כנראה שהתחברות לספר, גם אם הוא מתאר נושא כה רגיש, היא אינדיבידואלית לחלוטין.

ומודל האימהות המוצג בספר אכן לא נפוץ כפי שהיה בעבר אבל ללא ספק יש עדיין אימהות כאלה. למשל, אמא שלי, למרות שהיא משכילה וראתה בחיים שלה דבר או שניים ( לטוב ולרע) הקריבה לא מעט למען בני משפחתה שכוללת ילדים ובעל אבל גם למען המשפחה המורחבת וכנראה שזו אחת הסיבות מדוע התחברתי לספר.

הנתינה האינסופית של האם בספר וההתפכחות של בני המשפחה פשוט עשו את שלהם.
לי יניני (לפני 4 חודשים)
ספר טוב נוגע ללב





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ