לא שמעתי על הספר והסופרת, לפני שנתקלתי בו בספרייה. השם שבה אותי (אני אוהבת מקסימים...) וגם מה שהיה כתוב על הכריכה האחורית - על אחרון הרומנטיקנים של הקהילה האירית-אמריקאית שחבריו ומכריו באים לנחם את אלמנתו ביום מותו. נשמע מעניין.

כשאומרים על ספר "בסדר" או על אדם "נחמד" מה שמצטייר לי זה משהו פושר. כזה פרווה - לא קפה ולא תה, משהו ששכחת בשנייה שהוא נעלם מעיניך. וזה התאור שיש לי לספר הזה - שלפי מה ש

ספר צנוע המספר סיפור על קהילה פשוטה וצנועה, אוסף של אנשים שמקבלים לכאורה בשוויון נפש את שמתרחש בחייהם. לכאורה, כיון שבצד ההשלמה עם תלאות וכאבים, בצד הנסיון לייצר לעצמם חיים "נורמליים" הם ממשיכים לחוש את הכאב ולבטא אותו, איש איש בדרכו.
יש בספר הזה נימה של סלחנות ושל חמלה, של יכולת לקבל ולהבין את חולשתם של אנשים לנוכח הצורך המתמיד בהתמודדות עם יגונם.
הוא מסופר ביופי ובאהבה ומצליח לייצר תחושה של ה