“למה, למה, למה הייתי צריכה לקרוא את הספר הזה?

זה סיפורו של ביל וורינגטון החי בימים האחרונים של צלילותו ושכלו. הוא מאבד לאט לאט את אחיזתו עם הצלילות, שוכח כל פעם יותר מה הוא רוצה לעשות, מי הוא ומי העומד מולו. ביל וורינגטון היה בעבר "גבר בגברים" ואיש מארינס, בעל לאשה אהובה ואב לשלושה ילדים. עכשיו בזקנתו הגלמודה, שני בניו מרוחקים ומתנכרים, בתו באה מפעם לפעם, מנקה קצת את הלכלוך והבלגן בהם הוא חי ונעלמת לה לעוד מספר שבועות. וביל וורינגטון רוצה לראות את שלושת ילדיו ביחד, ולהסביר להם משהו - רק שלא תמיד הוא זוכר מה הוא רוצה להגיד להם, ולמה.

הספר העדין והיפה הזה פורש בפנינו קבוצת אנשים שפעם היתה משפחה עד שהמשפחה נעלמה וקבוצת האנשים נשארה נטולת מרכז: בנו הבכור מייק מכור למין - יש לו מוח הזוחל העתיק, זה שאומר "להרביע! להרביע!" ויש גברים החושבים באמצעותו. הוא מחפש לו פרטנריות לזיון ומשלם מחיר שהוא לא יכול להרשות לעצמו. בנו האמצעי ניק התאלמן לפני שלוש שנים ואינו מצליח להחלים מהאבל. הוא מנסה באופן מגושם ליצור קשרים חדשים אך מצליח רק לגרום לזה שידרכו עליו. בתו הצעירה, מרסי היא גרושה שמנסה לגדל את בתה בת החמש עשרה בעזרת צדקנות, כעס, כניסה קבועה לקרב בו היא תמיד המפסידה ורחמים עצמיים אינסופיים. וכמובן בתה, אייפריל, שהיא השמש הסמויה סביבה סובבת היום המשפחה, שסבבה פעם סביב אשתו של ביל, המתה כבר עשרות שנים.

הסיפור מסופר בכמה צירים: הקשר הלא-ברור-מאליו שמתפתח בין הסב לבין הנכדה, קשר שנוצר יש מאין, שבו שניהם כורתים ברית - להתייחס בכנות האחד לשנייה, להגיד רק אמת ולעזור האחת לשני להגשים את משאלותיו, בלי לדעת מה הן בדיוק. ציר נוסף הוא חברי המשפחה האחרים על הכעסים והסודות מהעבר, והניסיון שהם מנסים לאחות את הקרעים - שחלקם בלתי ניתנים לאיחוי - ולהפוך שוב ליחידה אחת, מושלמת.
יש בסיפור הזה הרבה כאב, יש בו הבנה לאנשים שתוך כדי מרוצה וניסיון להגשים את מה שהם חושבים שהן שאיפותיהם הם פוגעים באנשים שלכאורה הם הכי אוהבים. יש בו אמירה נכונה על משפחה ומשפחתיות - על כך שבכל משפחה יש איזה "מנוע", לפעמים לא יודעים שהוא המנוע, עד שהוא הלך לעולמו וכל היחידה מפרפרת, מאיטה וחדלה להתקיים כיחידה.

ואני נבהלתי ונעצבתי למקרא התאורים הנוגעים ללב והאמיתיים כל כך, של מוח ההולך וכבה, בעוד הגוף עדיין בחיים.”

“"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה".

אין משפחות שחפות מכביסה מלוכלכלת . כל משפחה והכביסה המלוכלכת שלה, ברמות לכלוך משתנות. "ההזדמנות האחרונה של ביל וורינגטון" מספר על משפחה כזאת, משפחה שלא חסרות לה סיבות להיות אומללה.

ביל וורינגטון, לשעבר לוחם מארינס קשוח, הוא איש זקן, קשה ועקשן, שחי בגפו ונמצא בנתק משלושת ילדיו. כל אחד מהילדים אומלל בדרכו שלו, וגם הם לא בקשר זה עם זה. מרסי היא גרושה ואם לבת מתבגרת טיפוסית, אייפריל. ניק לא מצליח להמשיך הלאה לאחר שאשתו נפטרה, והוא עושה את צעדיו הראשונים בעולם ההכרויות. ומייק הוא רודף שמלות שהבגידות שלו באשתו מסבכות אותו.

לעת זקנה, ועם זיכרון שהולך ובוגד בו, ביל מחליט לנסות ולאחד את המשפחה, אבל כל ניסיונותיו עולים בתוהו. בסופו של דבר הוא הוגה תוכנית שתגרום למשפחה להתאחד, ולשם כך הוא יוצא לסוג של "רואד טריפ" ברחבי ארה"ב ביחד עם נכדתו אייפריל, תוך ביום החטיפה שלה. במהלך המסע הזה ששניהם יוצאים אליו, מצב הזיכרון שלו הולך ומידרדר במהירות, אבל ברגעי הצלילות שלו שהולכים ומתמעטים, הוא חולק עם אייפריל פרטים מההיסטוריה המשפחתית. ההיסטוריה המשפחתית הזאת, ביחד עם ההרפתקאות ששניהם נקלעים אליהן, הופכים את המסע הזה למרגש מאוד. הפער הבין-דורי שקיים ביניהם בתחילת המסע, שנדמה כי לא ניתן לגשר עליו, הופך בסופו של דבר לקשר מקסים ונוגע ללב בין זקן נרגן לנכדה מרדנית שמתעקשת לכבד את המשאלה האחרונה של סבה.

קשה לי לומר שנהניתי מהספר. זה לא ספר שנהנים ממנו. הוא מתאר בצורה ישירה עד כאב ונאמנה למציאות את האופן שבו האלצהיימר הולך ונוגס במוח, הולך ומחורר אותו אט-אט עד שההווה מתחיל להתערבב עם העבר ורגעי הצלילות מתמעטים עד שנעלמים לגמרי, והאדם הופך להיות צל של עצמו. למרבה הצער, חוויתי את זה מקרוב, וזה הזכיר לי דברים שהדחקתי.

אבל מעבר לכך, זהו ספר עוצמתי על מערכות יחסים משפחתיות. כל אחת מהדמויות בספר מתוארת באופן שמדגיש את הייחודיות שלה, ובו-זמנית, את הקשר שלה לאותה משפחה. התיאור הזה של הדמויות הוא כזה שרק סופר בעל רגישות גבוהה מאוד, עם הבנה של נפש האדם, יכול להוציא תחת ידיו. כל הדמויות בספר "פגומות", אבל זה רק הופך אותן לאנושיות יותר ומאפשר לקורא להתחבר אליהן, להזדהות איתן או לסלוד מהן.

הספר אמנם מתמקד במסע הזה שביל ואייפריל יוצאים אליו, אבל הוא כולל עוד הרבה יותר מזה. זה סיפור על התבגרות, הזדקנות והדרך שבה אתה לומד לאהוב את בני המשפחה שלך, או לפחות לקבל אותם.

ולבסוף, זה ספר שמספק פרספקטיבה על החיים וגורם לך להסתכל עליהם אחרת ברגע שאתה מסיים אותו, גם אם זה לזמן קצר. ספר לא פשוט, הקריאה בו לא מהנה במלוא מובן המילה כי הוא לא עוסק בנושאים פשוטים. מצד שני, זה ספר על החיים, על הצדדים האומללים יותר שלהם, וגם הוא, כמו החיים, משלב צחוק ודמע. אני ממליצה.”

“אבל תראה... התחלתי לומר. הגריאטר נפנף לעברי בידו והשתיק אותי. אבל היא יודעת איפה היא, היא רק לא מבינה את המבטא שלך. אבל זה היה ההמשך, ואותו אמרתי רק לעצמי. הוא לא הקשיב, היא לא שמעה. הוא הסתכל על האישה במיטה, והמשיך לענות אותה בשאלות שלו. איזה יום היום? איפה את נמצאת? את יודעת למה את נמצאת כאן? איפה את גרה? איך קוראים לך? היא, מצידה, עם שכל שהמשיך להיות חריף, על אף דליפת הזיכרון, המשיכה לנסות ולהתחכם. להתחמק מהשאלות שלו, לענות חצאי תשובות, משתמעות לשתי פנים, לשאול אותו בחזרה שאלות שירמזו לה על התשובות הנכונות. זה לא עזר, במקרה הזה. הוא גריאטר. הוא מכיר את כל הטריקים. כל מה שלי נותר זה להסתכל בהם מבעד לדמעות.

בסופו של דבר סבתא שלי (שהיתה בת 95, או 96, או 97 תלוי לאיזה מגירסאות הסיפור שלה במהלך השנים מאמינים) חזרה הביתה. הטשטוש התברר כזמני, יותר תוצאה של התרופות והניכור של בית החולים, מאשר מצב פיזיולוגי אמיתי. במדינה שבה הנשיא פותח את העשור העשירי לחייו, הייתי מצפה ליותר כבוד והערכה לקשישים ממה שראיתי שם. בבית סבתא חזרה אלינו, והיתה צלולה כמעט לחלוטין עד יומה האחרון. היא עדיין יצרה מצבים מרירים מצחיקים, כמו אז כשחשבה שהנכדה שלה היא הבת, ואז גם הבת נכנסה, והיא היתה מבולבלת מזה. או כשהיא סיפרה לי איך אבא שלי ואחיו, כולם ילידי הארץ כמובן, הגיעו ארצה אחרי השואה, נפגשו יחד ו"נדברו ביניהם, ואז הביאו אותי הנה, לבית הזה". אבל אלה היו רגעיים, ורוב הזמן היא היתה איתנו. עד שכבר לא.

ביל וורינגטון הוא איש זקן. הוא עדיין עקשן, כפי שהיה בעבר. וגם קשוח ושתלטן. אבל הזיכרון שלו כבר לא כשהיה בעבר. הוא מתקשה לנהל את חייו, אבל גם לא מוכן להודות בקושי. הוא גם רוצה להחזיר ימיו כקדם, ולהמשיך לשלוט ולנהל את ילדיו. משום מה התיאור הזה נשמע לי מוכר מאיזה שהוא מקום, אבל נעזוב את זה. אייפריל נמצאת בצד השני של סנדוויץ' הדורות, אם כי לא נפלה רחוק מהעץ. גם היא עקשנית, וקשוחה וחזקה. וכך ביל ואייפריל מאחדים אינטרסים ויוצאים למסע. כל אחד מנימוקיו-הוא, שאותם הוא מסתיר מהשני.

מה שיש כאן הוא ספר מסע. מסע ארוך, קשה, לא הזוי כמו "המסע של הרולד פריי" וגם לא משעשע כמוהו. איש זקן, ונערה צעירה, במכונית עתיקה ששניהם לא ממש כשירים לנהוג בה. מה שקורה כאן, והוא קורה גם הרבה במציאות, זה שהיציאה מהבית ומהסביבה המוכרת מערערת את האדם הזקן, ומאיצה את ההדרדרות שלו. ועכשיו תחשבו על אייפריל. כולה בת 14, מוצאת את עצמה אחראית על איש זקן, שחושב שהיא אשתו, או הבת שלו, ולפעמים גם מזהה שהיא הנכדה שלו. האימה, להבין שהוא לא בריא, עלול להתמוטט, או להעלם, או להסתכסך באיזו קטטה. וזה לא שאין לה צרות משלה. במהלך הקריאה האימה לפתה את לבי פעמים רבות. פחדתי בשבילה.

זה סיפור ההתבגרות של אייפריל. זה מה שקורה לה במהלך המסע הזה. זה סיפור הזדקנות, פערי דורות במשפחה, יחסי אחים החיים תחת אב קשה ואם נעדרת. הוא כתוב מצוין. יש כמה חלקים שהייתי מגדירה "חופרים", לו הייתי בגיל המתאים לשימוש במילה הזאת. אבל אני לא בגיל המתאים, והחפירות לא הפריעו לי. אני אחזור קצת לסבתא שלי. בתקופות שונות, למעשה כמעט מאז שאני זוכרת אותה, הייתי מתעצבנת עליה. היה אפשר לספור על השעון כמה זמן יעבור, לא יותר משעה, עד שהיא תגיד משהו שיוציא אותי מכליי. בכל הזמן הזה הייתי צריכה להזכיר לעצמי שזה בדיוק החוזק שלה, העקשנות, יכולת השליטה, אלה התכונות שהביאו אותה לגיל המופלג הזה. בעזרתן היא שרדה, ובגללן כל כך היה קשה לטפל בה כשכבר היתה זקנה. אין השלמה בזקנה, בטח לא לאנשים חזקים. זה תהליך קשה, ומר, וכואב. וזה מה שעולה מן הספר.

לא אהבתי את ביל. אי אפשר לאהוב אותו. הוא קשוח, הוא שתלטן, הוא עקשן, הוא משתמש במילים בוטות. אבל היה יפה לקרוא דברים מנקודת מבטו. גם את אייפריל קשה לאהוב. היא לא הייזל של אשמת הכוכבים. אין לה את התחכום המושך את לב המבוגרים הקוראים. היא לא הבת של השכן ממול. יותר דומה לבת שלכם בבית ששקועה בנייד שלה, עם האוזניות, ומתחצפת, וצועק, וחושבת שהיא יודעת מה טוב לה ושאתם לא מבינים כלום. אבל החיבור הזה, של שני אנשים ישירים ועקשנים, שמדברים ישירות ובצורה בוטה, שקשורים באהבה ובשנה לבת שלו ולאמא שלה שהן אישה אחת, החיבור הזה עושה את הספר. הוא חושב שהוא יודע מה הוא עושה, והולך ומאבד את המושכות. היא חושבת שהיא יודעת מה טוב לה, והולכת ומגלה מה באמת טוב לה. אבל בדרך, רוב הדרך, היא ילדה אבודה, והלב נכמר.

לא מדובר בספר נוער. מכון שהגיבורה בת 14, ושחלק מהספר נכתב כביכול מנקודת מבטה. אבל לא נראה לי שנוער ימצא טעם בקריאה בספר הזה. ואולי אני טועה. אולי כן. בעיני זה ספר לגיל הביניים. לאנשים כמו מרסי, שמגדלים מתבגרים, ואולי גם בוגרים, ומטפלים בהורים שהולכים ומזדקנים. את הספר הייתי צריכה לקרוא בשבת. זה היה הדבר הנכון לעשות. אבל לקחתי מהספריה ביום ראשון, ולא הצלחתי להתאפק. מן הצד השני שום גמדים לא באו לעשות כביסה במקומי, או לעזור לילדה עם השיעורים, והבוס שלי הודיע ש"אני בדיוק קוראת ספר עכשיו" אינו עילה להעדרות מעבודה. לכן נאלצתי לקטוע את הקריאה לצורך מטרות נקלות שכאלה.

ספר מצויין, ומומלץ מאוד.”