“#
תראו איזו כריכה יפהפייה! לא רק שברור שטליה בֶר - שאיירה ועיצבה את הכריכה – קראה את הספר, היה הצליחה באמצעות האיור לאפיין באופן נפלא את הסיפור. מן הראוי היה ששמה, המוחבא באופן דיסקרטי בפינת הכריכה האחורית, היה מופיע בגאון על הכריכה הקדמית.

הספר הזה עוסק באחד הסמלים של השלטון הקומוניסטי ברוסיה: התור. הסמל הזה גלש מחוץ לברית המועצות והגדיר היטב את מה שחשבו תושבי העולם הלא קומוניסטי על תושביו: אנשים עלובים, כמעט חסרי כל, עומדים בתורים אינסופיים כדי להשיג דברים שבכל העולם הלא קומוניסטי אפשר סתם להיכנס לחנות ולקנות אותם. הסיפור מתחיל מאחת, אנה, אישה באמצע שנות הארבעים שלה, קרובה לזיקנה, שיום אחד נתקלת במספר אנשים העומדים לפני קיוסק סגור. ותור, במשמעות שאנה חושבת עליו, הוא דבר שבקצהו יש משהו שאתה זקוק לו. או שואף לו. או שהוא משמח אותך. ואנה הנ"ל – מורה לכיתות נמוכות – מצטרפת לתור ומנסה יחד עם שאר האנשים לדמיין מה אפשר יהיה לקנות כשהקיוסק ייפתח.

התקשורת בחברה המתוארת בספר היא שמועות העוברות מפה לאוזן. כמו ב"טלפון שבור" הזכור לטוב(?) עוברות השמועות שינויים בדרכם מאחד לשני. והשמועה אומרת שבתור הזה יימכרו מעט כרטיסים לקונצרט נדיר של סלינסקי. הוא מלחין מפורסם, שעזב את מולדתו לפני כחמישים שנה, ויגיע לנצח על יצירתו. התור מתארגן במהירות, כלליו נקבעים תוך כדי קיומו. אנשים שצריכים לעשות עוד דברים (נגיד לעבוד, להיות חולים, לנוח) דואגים לאחרים שיחליפו אותם. עם הזמן התור הופך לחיים האמיתיים: בריתות נקשרות, אנשים מאבדים מקום עבודה, מלחמות מוכרזות, תינוקות נולדים, אהבות מתחילות, משפחות נפרמות. התור מתקיים במשך יותר משנה עד לסוף המנפץ.

הסופרת אולגה גרושין נולדה במוסקבה אבל היא חיה - לא יודעת כמה זמן - בוושינגטון הבירה עם בעלה וילדיה. הספר הזה תורגם מאנגלית, לא מרוסית, אז אין לי מושג באיזו שפה נכתב. לא ידועה השנה בה מתרחשת העלילה. יש פה שימוש בהומור גרוטסקי משהו (שזו אולי הדרך הטובה ביותר לתאר את רוסיה הסובייטית). הכתיבה עמוסה מאד, לעתים מעורפלת, מלאה תיאורים וצריך להתאזר בסבלנות במיוחד בתחילת הספר, עד שמתרגלים לסגנון. הסיפור רוסי למהדרין. בסיגנון, בתיאורים, באיפיון האנשים ובסיפור.

הסיפור בדיוני אבל הסופרת הסתמכה על אנקדוטה היסטורית – בשנת 1962 הוזמן סטרווינסקי – שגלה ממולדתו 50 שנה קודם לכן – לערוך קונצרט במולדתו. התור לכרטיסים התארגן שנה קודם והממתינים בו בנו מערכת חברתית ייחודית. דודניתו של המלחין, בת 84, נעדרה מהקונצרט: הכרטיסים אזלו. מספרה בתור היה 5,001.”

“בפינת הקפה בעבודה, אני תמיד אוהבת להחליף חוויות לגבי קריאת ספרים, עם המעטים שקוראים. כשספרתי לאחת הבנות, עולה מרוסיה, כי שם הספר הוא "התור" היא התחלחלה. מיד שיתפה אותי בחוויותיה, סיפרה לי כי ברוסיה בחורף, לא היה דלק למכוניות. היית אמור לעמוד בתור כדי לקנות דלק. מלבד העמידה בתור, היו קיימות רשימות המכילות את שמות האנשים הממתינים בתור. הם היו מבצעים רוטציות לעמידה בתור, על מנת שחלילה לא ימחקו מהרשימה, או שחלילה יאבדו את מקומם בתור ובזכות לקנות דלק. העמידה בתור, בקור המקפיא של רוסיה, הייתה אורכת יומיים.

התור, הינו סיפור על עמידה בתורים אינסופיים, כאשר העומדים בתור אינם יודעים מה מוכרים בקצה התור, בקיוסק. הם פשוט עומדים בסבלנות אין קץ, ומפנטזים. אחת מפנטזת על גרביים, השנייה על כרטיסים להצגה. לכל פריט אשר היה מבוקש או נמצא במחסור, התקיים תור.
העלילה מתרכזת במשפחה. סבתא בעברה רקדנית בלט. אב המשפחה, סרגיי, נגן טובה. אלכסנדר (סאשה), סטודנט באוניברסיטה. בכל פעם נציג אחד מהמשפחה עומד בתור לכרטיסים לקונצרט של סלינקי. התור אורך שנה שלמה.
עם העמידה בתור, הם מכירים אנשים נוספים העומדים בתור מלפניהם או אחריהם ויוצרים עימם קשרים חברתיים. במהלך הכרות זו, הדמות מהמשפחה ודמות מהתור, נפתחים בפני הקורא. מכירים את סיפורם המשפחתי, מחשבותיהם, מאווייהם ואהבותיהם. עם העלילה למדים, מה הדמויות מוכנות לבצע למען האהבה. גם הקשרים במשפחה משתנים לאורך העלילה.
מקסים.

הערה:
התלבטתי מאוד מאוד לגבי הכוכבים, הזמן שלקח לי להתחבר לעלילה. הסופר מאוד יצירתית. העלילה עשירה מאוד בתיאורים. בתחילת הספר, לעיתים בקריאת פרק, מרב תיאורים כבר שכחתי על מה מדובר. כמו כן, במהלך קריאתו כמעט עד חציו, אני נלחמת עם עצמי , האם להמשיך או לעזוב.
שורה תחתונה: שמחה ביותר שלא עזבתי. עושה וואו בסוף.”