את הספר הזה קיבלתי לפני שנה. לפי מה שאני זוכר עדיין לא הייתה קורונה בישראל. זה סיפור של חורף הסופר הוא הולנדי והספר יצא בהולנד בשנת 1947 שנה וקצת לאחר תום מלחמת העולם השנייה הסופר צעיר בן 23 כתב ספר ציני, מצחיק, מלא הומור שחור ויש בו המון בדיחות של הצעיר שמו פריץ פן אכסטרס.
דבר אחד אינו מדובר בספר ולא כתוב עליו מילה מלחמת העולם השנייה שהתרחשה שנתיים קודם. הולנד מאוד סבלה במלחמה ונכנעה לכובש הנאצ

****


מכונת כאפות, הספר הזה. למרות ארבעת (ואולי חמשת) הכוכבים שנתתי לו, אני לא באמת יכול להמליץ עליו, אולי לאף אחד. קראתי אותו כי באיזשהו מקום אני אוהב לחטט בפצעים, אבל כאן זה היה מעבר לזה. הקריאה היתה כרוכה אצלי בכמעט סבל, לא נהניתי, ורק רציתי להפוך עוד דף מבריק ועוד אחד, ושזה ייגמר. לא בגלל שהספר לא כתוב טוב או לא מעניין. בדיוק להיפך.

מארטן הוא הולנדי בן שבעים ואחת שעקר מתישהו עם משפחתו

אני לא בוכה כשאני קוראת. כמעט שלא. לפעמים, לעיתים נדירות, אני מוצאת את עצמי עצובה מאד, עצב לא רגיל, בלי שום סיבה, כזה שמשתלט על החיים, ואז אני בודקת מה קראתי בימים שקדמו למצב הרוח הזה. לאחרונה זה קרה לי אחרי אתמול של אגוטה קריסטוף. אבל זה קרה כמה ימים אחרי שהוא נגמר. בלעדיו. הפעם הקודמת בה בכיתי ממש במהלך הקריאה היתה לפני למעלה מעשר שנים, עם אלה תולדות. אני חושבת שבספרים, כמו באנשים, אני נוהגת זהי

אם לספר הזה היה פסקול, הוא היה מתבסס על חליל צד יחיד, שמשלח צלילים ושתיקות לתוך עולם צונן, בשעת בוקר מוקדמת ספוגת ערפילים; או לחילופין מוסיקה אורבנית תעשייתית, הרבה מתכת, הרבה חשמל. במתח הזה שבין הקיום הפנימי לחיצוני, מתקיים הספר 'ריטואלים' ואין קיום מוצדק מזה עבור ספר. הכתיבה אלגנטית, יפהפיה, וכמעט בכל פיסקה יש משפט שקורא לך לחזור ולקרוא אותו שוב ושוב. זרמים מתחלפים של אנושיות וניכור, רצון עז להת

הכלב האנושי

בני ובת זוגתו, טסו לוורשה ואני ורעייתי הפכנו בייבי דוגי לשני כלבים גדולים. האחד הוא זכר רגוע, והשנייה כלבה כנענית, סקרנית, טריטוריאלית, וחסרת מנוח, שלכל תזוזה בחדר המדרגות, היא פרצה בנביחות מחרישות אוזניים, ובכל רגע חיפשה את החתולה שלנו המתנהגת כנסיכה מפונקת, שכעת נכנסה לכוננות שגרמה לה להסתמרות שיער מתמדת ולהשמעת יללות תוקפניות.

אתם לבטח מכרים את הרגע הזה, כשמגעים הביתה שפוכים

על הטוב והרע שבקרבנו

יצירותיה של אנה אנקוויסט, מעניקות לי תחושת אמינות עמוקה, שנוגעת במחוזות כאבי האישיים. תחושה זו נובעת ישירות מהכנות והרגישות שבה היא חושפת את עצמה בכל אחד מספריה.

אנקוויסט, בנעוריה למדה נגינה בפסנתר ובצ'לו ובקשה להיות מוזיקאית, אך הוריה לחצו עליה להיות רופאה-לכאורה מקצוע משמעותי יותר. אנקוויסט, הוכשרה בפסיכיאטריה והחלה לעסוק בפסיכואנליזה, אך היא תמיד הרגישה שבחייה קיים ח

בתוך העותק שרכשתי, עותק שגרעה הספריה המקומית והעמידה למכירה בחמישה שקלים, היה גזיר עיתון מצהיב עם הכותרת "מפת השמים". תחתיה, בכותרת משנה, הובטח כי "תחושות קיצוניות יובילו רבים מכם להצהיר על עזיבה של קשר, עבודה, דירה". אני אחסוך מכם את ההמשך שמתאר את מהלכם של מרקורי, מאדים ונוגה ואת שלל התוצאות שהמסלולים האלה יחוללו בחייכם. זה גם ישן נורא, כך שממילא כל זה כבר קרה לכם, רק שאולי לא כל כך הבנתם למה.

לנשום

דור, אני חייב להרדים אותך, אין לנו ברירה, אתה לא יכול לנשום. כך אמר איליה כגן, רופא טיפול נמרץ צעיר מבית החולים בלינסון, לבני דור שנפצע קשה בקסבה של שכם לפני חמש עשר שנים.

למרות שעברו שנים, אני חש באיימה בשעה שאני חושב, מה הרגיש דור באותם רגעים, בהם הוא עמד להיות מורדם ומונשם, האם זאת נסיגה זמנית, לצורך גיוס כל חלקיק אנרגיה אפשרית במלחמה על החיים, או אולי מסע שיש בו רק כיוון אחד?

כשאָלַרְד סְכוּרמן מגיע לקליניקה של הפסיכואנליטיקאי דְרִיק דה־יוֹנג, זה יהיה היום בו הכל ישתנה. על החיבור בין השניים אחראי פטר, חברו הטוב של דְרִיק, פסיכואנליטקאי אף הוא, הנשוי לאחותו של דְרִיק, סוזן, העובדת כרופאה מרדימה בבית חולים.

סוזאן ודְרִיק קשורים אחד לשני, ותמיד היו שם אחד בשביל השנייה, מאז אותו יום בו היו ילדים ואיבדו את אמם בנסיבות טראגיות. היום, כשהם כבר אנשים בוגרים ובעלי משפחות,