אפתח את דעתי על הספר עם שאלה מעט פילוסופית:
איפה אנו יודעים למתוח את הקו בתחום האמנות לצורך העניין, בין שליכטה של גועש אדום על קנבס לבן בגודל של חדר, לבין יצירה בעלת ערך מוסף, מרגשת, נוגעת - או במילים אחרות: יצירה שאנו מבינים לשם מה נעשתה?

בכל 166 העמודים בספרה הקטן של <mark>ג'מייקה קינקייד</mark> (או בשמה המקורי איליין ריצ'רדסון - פרט שהיא לא מפסיקה לחזור עליו, כמו שאר שמות משפחתה, בספר), שאלתי את עצמי א

הספר, כתוב כולו כפניה אל הקורא, תייר אלמוני בפוטנציה, עם נחיתתו באי הקריבי אנטיגואה. הוא פוער צוהר אל פצע גדול שממאן להירפא, פצע שאף פעם לא נוח להציץ לתוכו. הפצע הזה סמוי מן העין. כלומר, הוא כה גלוי עד שבמקרים רבים לא מבחינים בו כלל. קיומו כה נוכח עד שהוא נראה כמצב טבעי, שגרתי, נכון ונורמאלי. אדם נזקק למידת רגישות רבה ולמיומנויות מיוחדות, נרכשות, כדי להבחין שהוא בכלל קיים. נדמה שהספר הזה מבקש לעור

כשחושבים על זה, אין פשעים גרועים יותר שהאנושות ביצעה מהפלישה לשטחים לא לה ושעבוד האוכלוסייה והטבע לצרכי האדם הלבן.

<mark>קינקייד</mark> לא רק שפורסת את כתב האשמה נגד המערב והאימפריה הבריטית בפרט אלא מביאה למילים בשפת המשעבד את מה שלא ניתן ולא יהיה ניתן לומר לעולם משום שהשפה המקורית שהיא הייתה אמורה לדבר בה לא תחזור לעולם, ואולי עצם זה שהיא חייבת להשתמש ב"מחשבות" ובשפה האנגלית כדי לתאר את מה שבוצע בה ובבני

ג׳מייקה <mark>קינקייד</mark> נולדה באנטיגואה ב-1949. בגיל 16 נשלחה על-ידי אמה לניו-יורק ומאז היא חיה בארה״ב, כיום בוורמונט.

אנטיגואה הוא אי בים הקריבי, אשר היה קולוניה בריטית עד שחרורו באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20.

בספרה פונה הדוברת, בת דמותה של המחברת, לתייר דימיוני, לבן, שמגיע לנפוש באי הקריבי היפהפיה, מאירופה או מארה״ב. היא מספרת לו מה יראה כשינחת בנמל התעופה; מה יראה ברחובות ועל הכבישים, איך יתמוגג נ