“מחיקה
היום רעייתי לקחת את אמא שלה, לבית אבות סעודי, לאחר שטיפלה בה מעל לשנה, בה היא הולכת ודועכת...
הרגע בו, דלת ביתה של אימה נסגרה, הוא רגע פרידה לחיים שהיו ... ולשנה של כאב, בה האישה שהייתה ידועה בחוזקה, הולכת ונמחקת מעצמה...
כשהחל תהליך הדעיכה, אחיה של רעייתי העניק לה ספר קטן. בניסיון לנחמה, הוא כתב בו הקדשה:
"רגעי שקיעה מבאים עמם רגעי חסד
מבט
מגע
מחשבה
זיכרון שמוחק את עצמו,”