"עזובי", מילה קצת פיוטית בהשוואה למילה "נטוש" השכיחה בשפה העברית. יש בה איזה סוג של עדינות מסוימת במציאות חיים קשה. בחברה הצרפתית של המאה ה-19, העזובים היו ילדים אומללים, שלא זכו לחנוך, והיו מועדים בד"כ להפוך לשודדים. הם גדלו אצל האנשים הדלים ביותר, שתמורת האימוץ זכו לתמיכה כספית שאינה מספקת. בעקבות כך גדלו העזובים לשמש להוריהם המאמצים כמשרתים וקבצנים. היו אלה ילדים שכמהים למגע, אהבה וחום וכזה הוא

במסגרת שיעורי ספרות בכיתה י"א התבקשנו לקרוא את הספר "אבא גוריו". לאחר התקוממות רבתי של הכיתה על הקושי בקריאה, המורה נתנה הנחה: אפשר לדלג, כך היא אמרה, על כל חמישים העמודים הראשונים. הם סתם תיאורים, ואינם חשובים לסיפור. לי זה לא היה משנה. בקצב הקריאה שלי חמישים עמודים פחות או יותר כבר לא משנים. פשוט קראתי הכל. החברה הטובה שלי, לעומת זאת, התקוממה מאוד. מה זאת אומרת, היא אמרה, לאשר לדלג על עמודים סתם

#
פרנסואה העזובי הוא ילד קטן שנמסר מינקות לאם אומנת תמורת פרוטות ששולמו לה. האומנת התקשרה אל הילד הקטן, טיפלה בו ככל יכולתה וציפתה שכשיגיע לגיל לבגרות - בגיל 8 בערך - היא תוכל להשכירו לעבודה, ולהיעזר בו כלכלית. היא גם ציפתה שהוא יתמוך בה בהיותה זקנה – הזיקנה והמוות הגיעו מהר מאד לאנשים עניים באירופה של המאה ה- 19.

זה הסיפור: הילד הקטן הזה, שנראה טמבל שלא מבין כלום, פגש בגיל שש טוחנת צעירה, של

סיפור על חייו של פרנסואה, ילד נטוש שמזלו האיר לו פנים לפגוש נשים טובות ומיטיבות; אלה עזרו לו לצאת ממעגל העוני והפשע שהיה מנת חלקם של ילדים עזובים רבים אחרים. אותו עזובי, שנחשב בתחילה לטיפש, גדל להיות בחור הגון, בעל חכמת חיים ויכולת אבחנה בטיבם של העומדים מולו, היודע להחזיר טובה תחת טובה.

הסיפור מתואר כאגדה כפרית אידילית, ובה פוגש הקורא אנשים טובי לב יחד עם אנשים קטנים ותככניים. סאנד מביעה ביקור

הסיפור הוא על פרנסואה "העזובי", כינוי לילד שנמסר לגידול במשפחה אומנת. מעמדו במשפחה המאמצת הוא על תנאי תמידי. פרנסואה מחפש עוגן יציבות בחייו. לאחר שהוא מוצא את העוגן הזה הוא נאלץ לוותר עליו ואת ההמשך תצטרכו לקרוא בעצמכם...

הספר הקצר הזה 150 עמודים (ללא אחרית הדבר של <mark>יהושע קנז</mark>) נכתב לפני קצת יותר מ 171 שנה. מה השתנה בעולם מאז להיום? מקצועות שהיו קיימים נמחקו, מעמד האשה והילד השתפרו. מצבם של העני

לפני כמה שנים ראיתי סרט ארגנטינאי שנהניתי ממנו מאד, בשם "סיפורים פרועים".
הסרט מורכב מכמה סיפורים של סיטואציות קטנות מהחיים שהולכות ומסלימות בקיצוניות בגלל שרשרת אירועים שיוצאת משליטה במהירות.

שני הרומנים הקצרים שאוגדו יחד בספר הזה מאת ז'ורז' סימנון הזכירו לי במידה רבה את הסרט הזה.
בסיפור הראשון - "האיש שצפה ברכבות" - מסופר על פקיד הולנדי בחברת ספנות, איש אפור ומרובע, שמתוודע במקרה לפיטוריו

מי מחכה לברברים? מיהם הברברים?
קוטְזי כתב על ממלכה עלומה, מדברית למדי, עליה מספר השופט המזדקן השומר על הסדר הציבורי במחוז סְפָר כלשהו. על הפלישה מפני הברברים מגן הצבא הנשלח למקום. הברברים הם אולי המקבילה לבדואים אצלנו, אנשים הרועים את צאנם מאות ואולי אלפי שנים באותו מקום, הבאים לסחור עם הבאים זה מקרוב לשבת במקום והמנהלים אתם חיי שכנות סבירים עד שהגיע הצבא האמור להגן. להגן על מי ומפני מה?
כאן נכ

הספר מורכב משני סיפורים, האחד נכתב לפני (1938) והשני אחרי (1957) המלחמה ההיא, למרות שהסיפורים אינם עוסקים במלחמה, אפשר להרגיש את הדהודה, או שאולי זאת הבחירה המושכלת של עורכות הסדרה (אילנה המרמן ונילי מירסקי) לצרף את שני הסיפורים השונים לכאורה, כדי ליצור תמונת ראי של נפש האדם בסביבתו הקרובה, גרמו לתחושה כזאת אצלי, לפחות.
סימנון שכתב את סדרת הבלש מגרה המפורסם, כותב כאן שני סיפורים כמו בלשיים, תעלומ

אשכרה מלך הסימנון הזה ! לא מגדולי ספריו הפעם, אבל כמו תמיד, גם "הנוסע הסמוי" מותיר אותך חסר מילים ופעור פה, נוכח יכולתו המרשימה (של הסופר) לרקוח תבשיל קדרה סמיך במיוחד, כמו באגדה המפורסמת, תוך שימוש בחומרי גלם הכוללים בעיקר כמות נדיבה של מים, קורט מלח ואת קצהו המטלי של גרזן ציידים... יש לנו פה מצב לפיצוח, בקיצור, לפחות מנקודת מבטי הסובייקטיבית, של סוד קסמו של סימנון : יופיה של הפשטות... אני שנים מ