“"עזובי", מילה קצת פיוטית בהשוואה למילה "נטוש" השכיחה בשפה העברית. יש בה איזה סוג של עדינות מסוימת במציאות חיים קשה. בחברה הצרפתית של המאה ה-19, העזובים היו ילדים אומללים, שלא זכו לחנוך, והיו מועדים בד"כ להפוך לשודדים. הם גדלו אצל האנשים הדלים ביותר, שתמורת האימוץ זכו לתמיכה כספית שאינה מספקת. בעקבות כך גדלו העזובים לשמש להוריהם המאמצים כמשרתים וקבצנים. היו אלה ילדים שכמהים למגע, אהבה וחום וכזה הוא גיבור סיפורנו, פרנסואה העזובי.
פרנסואה הקטן נאסף לביתה של אישה מבוגרת על מנת לזכות בתמיכת הממשלה עבור ילדים כמוהו. לאחר מותה אומץ על ידי מדלן, טוחנת אמידה, שממנה קיבל את החום ואהבת אם, אהבה שאינה תלויה בדבר, בפעם הראשונה. אולם גורלו לא שפר עליו והוא נאלץ להיפרד מאמו המאמצת ולעזוב את ביתה. במהלך השנים גדל והתבגר ויושר לבו ונעימות הליכותיו זיכו אותו באמונם של הבריות, דבר שלא היה מנת חלקם של העזובים שנחשבו לפרחחים ואנשים לא הגונים וישרים.
לאורך הסיפור אי אפשר שלא לחוש כי תחושת הפיצוי של העזובי מניעה אותו במשך חייו ומפגשיו עם אנשים. הוא הכיר טובה למדלן, אמו המאמצת, על כל גילוי של חיבה קטן והכביר עליה תודות בהתנהגותו, צורת דיבורו ומבטיו. גם כשהיה חולה והבריא, אז מצפונו לחץ עליו לפצות את אדונו על הזמן שהיה חולה ולגמול לו ברוחב לב. לא הייתה בו שמחת חיים וכל מה שעשה היה מתוך רגש של מחויבות שמא לא יהיה טוב מספיק ואז אולי ימצא עצמו עזוב שוב.
אירוע מכונן שמתרחש משנה את מהלך חייו של פרנסואה – קראו ותגלו.
עלילת הסיפור גורמת לתהות כי הסופרת אולי הקדימה את זמנה, אבל לאחר קריאת אחרית הדבר (נכתבה ע"י יהושע קנז) מתבהר כי אלמנטים מחייה האישיים של הסופרת לא זרים לרוח הסיפור.
הסיפור חינני ורומנטי, רומנטי מדי ואם היה מתורגם לסרט אולי וודי אלן היה הבמאי.
*******
נושא הספר הזכיר לי תוכנית שראיתי בעבר על תינוקות נטושים בבתי חולים ועמותת "חיבוק ראשון" אשר שמה לה למטרה לתת מענה לתינוקות אלו ולהעניק להם את הצרכים הרגשיים הראשונים של המגע, החום והאהבה. ( https://www.youtube.com/watch?v=jjiAHeJEoks&feature=youtu.be).”
