“"...הייתי אומר שבציירו את עצמו, מצייר לה – פונטאֶן את דיוקן האמן, האמן הנוטל מן העולם את החיצוני, השטחי, המושך את הלב. אחר כך, הייתי מעמיד זאת בניגוד לדיוקנו של המדען החוקר, זה שחופר לעומק, והייתי מראה שבעוד המדען מחפש, האמן מוצא; מי שחופר שוקע, ומי ששוקע מסתמא; האמת היא מראית – העיניים; המסתורין הוא הצורה, והדבר העמוק ביותר באדם הוא עורו."

כך מנתח אוליבייהֶ מולינייהֶ בפני חברו ברנאר פרופידנטייֶה ארבע שורות שכתב לה–פונטאֶן (משורר כותב משלים מהמאה ה-17) ובמידה רבה מתאר את האמירה של הספר.

הרומן מתחיל בסצנה בה ברנאר - סטודנט צעיר מחליט לעזוב את בית משפחתו לאחר שמגלה מכתב נושן של אמו, בו מתחוור לו כי הוא פרי רומן אסור שניהלה בצעירותה. לפיכך, האיש שעד אותו היום קרא לו "אבא" , אינו אביו.

שרוי בהלם מצד אחד ובתחושת אומניפוטנטיות שכה אופיינית לאנשים צעירים מצד שני, עוזב את ביתו ומבלה את הלילה אצל חברו אוליביהֶ. באותו הלילה מגלה כי אחיו הבכור של אוליבייה, וֶנסֵן שזה עתה סיים לימודי רפואה, הכניס להריון עלמה נשואה ומתכוון לנטוש אותה.

למחרת ברנאר עושה עצמו נפרד לשלום מאוליבייהֶ, אך למעשה עוקב אחריו. אוליבייה פוגש שם את דודו - הסופר אדואר, אותו ברנאר מעריץ. ברנאר עזב את ביתו ללא כסף ואינו יודע היכן ילון באותו הלילה. בשלב מסוים, עולה בידו לגנוב את חפציו של אדואר. לאחר שאכל, שתה ושכר חדר במלון על חשבונו , מוצא ברנאר את יומנו של הסופר ומגלה שהלה הגיע לפאריס כדי... לעזור ללורה, היא היא הצעירה הנשואה שנעזבה על ידי ונסן...

יומנו זה של אדואר מהווה חלק מרכזי של הרומן. היצירה במידה ניכרת מתבססת על היומן, מתוכו הקורא מכיר רבות מהדמויות. היומן הוא בליבתו של הספר והוא זה שמקדם אותו.

'מזייפי המטבעות' פורסם ב- 1926 . באותם הימים הוא נחשב בעיניי המבקרים לשיא החדשנות והתעוזה בספרות הצרפתית. צורתו אוונגרדית ומהפכנית – למעשה היא מושפעת מכל אותן התנועות שקמו לאחר מלחמת העולם הראשונה כמו הדאדאיזם שביקשו לבטל את יסודות הסדר הישן באמנות. בעצם ז'יד מנסה ליצור רומן "קוביסטי" כשהוא שואב את ההשראה לכך מעולם הציור. זיהיתי כי ז'יד שילב גם יסודות ניטשיאנים ואף חזה במידה מסוימת את היווצרות האידאולוגיה הנאצית (במונולוג של סטרוביו).

השם של הספר לקוח מפרשה מתחילת המאה ה-20, כשקבוצה מהפכנית, ששמה לה למטרה להרוס את המעמד הבורגני האמיד, הדפיסה דווקא שטרות מזויפים והפיצה אותם דרך חבורת נערים שבאו ממשפחות מיוחסות. פרשה דומה מתרחשת גם בספרו של ז'יד.

מתוך פרשה פלילית זו צמח נושא ספרו זה של ז'יד. אלה הם הזיוף, השקרים, צביעותה והתחסדותה של החברה הבורגנית, האדם הבודד שיחסו אל החיים מומצא על ידי מוסדות כמשפחה, בית –ספר, כנסייה. לפיכך יחס זה אינו כנה ולוקה בזיוף, המתבסס על מיתוסים ודעות קדומות נוחות לאימוץ.

חיצי ביקורתו של ז'יד מופנים ביתר שאת כלפי מוסד המשפחה הבורגנית,שהשקר, האגואיזם והזיוף המצוי בה, יכולים להיות מסוכנים אף יותר מהאנוכיות ורדיפת האינטרסים האינדיבידואליות של אנשים פרטיים דוגמת האנטי – גיבורים המובהקים של הרומן כרובר דה - פסאווַן, ליידי גריפית' או סטרוביו.


כאלה הם גיבורי יצירתו של ז'יד: או שהם משקרים במודע או שנופלים הם קורבן לאשליות, לערכים לא אמתיים, שעוטפים את חיי החברה כקורי עכביש דמיוניים. בעצם, במידה רבה 'מזייפי המטבעות' הוא רומן שמתאר קונפליקט בלתי נגמר של נפש הפרט עם המציאות.


רמזים ליחסים הומוסקסואליים, ניצול ואהבה בין גברים גם הם באים לידי ביטוי בצורה בולטת בספר. ז'יד עצמו היה הומוסקסואל או דו – מיני, בזמנים שיחסים אלה נחשבו לבעייתיים אף במדינה ליברלית כצרפת, לכן ניכר שנושא זה היה קרוב לליבו במיוחד.


'מזייפי המטבעות' הוא ניסוי ספרותי שנחשב כמוצלח מאוד. הוא מבטל את קיומו של מספר כל – יודע, נותן לדמויות להוביל את העלילה, מכניס את הקורא ל"מאחורי הקלעים" של כתיבת רומן. הקריאה בו מיוחדת במינה ומרעננת . אולם דווקא משום היסודות המהפכניים האלה, מצאתי פגיעה בזרימה של הקריאה עבורי. הרב- צדדיות של הסיפור שמתעמק בכיוונים שונים וריבוי הדמויות, הכאוטיות המסוימת באופן בו העלילה מסופרת, היו מרתקים אך גם מעט העמיסו על הקריאה וגרעו מההנאה.

לסיכום: ספר מיוחד של סופר ענק. הפסיכולוגיזם שלו דק וקולע, מראה את נפש האדם כפי שהיא לטוב ולרע. שונה ואוונגרדי – מי שמתכוון לקרוא, להתכונן לספר לא רגיל על כל מה שמשתמע. רלוונטי גם בימינו אלה. תרגום מעט מיושן שבא לידי ביטוי בעיקר באופן כתיבת מילים לועזיות (לדוגמה אוליביאֶ במקום אוליבייהֶ), פרט לכך ברור ומודרני.”