#
פרנסואה העזובי הוא ילד קטן שנמסר מינקות לאם אומנת תמורת פרוטות ששולמו לה. האומנת התקשרה אל הילד הקטן, טיפלה בו ככל יכולתה וציפתה שכשיגיע לגיל לבגרות - בגיל 8 בערך - היא תוכל להשכירו לעבודה, ולהיעזר בו כלכלית. היא גם ציפתה שהוא יתמוך בה בהיותה זקנה – הזיקנה והמוות הגיעו מהר מאד לאנשים עניים באירופה של המאה ה- 19.
זה הסיפור: הילד הקטן הזה, שנראה טמבל שלא מבין כלום, פגש בגיל שש טוחנת צעירה, שליבה הטוב לא הרשה לה לזנוח ילד קטן לקור ולרעב. בעזרת סיוע בסתר – כי לטוחנת היפה יש בעל עם לב הרבה פחות טוב מלאשתו – הוא גדל לנער, לעלם ולאיש בעל מידות טובות, לב נדיב ואהבה עצומה. האהבה – ובעיקר המידות הטובות – הן הנושא של הספר הזה.
מי שהמציא את המילה "עזובי" הוא גאון. היא נשענת על המילה הנקייה "אסופי", המרמזת על כך שמישהו אסף אליו את העזוב, ונתן לו בית. אבל "עזובי"? הוא עזוב. יש לו בית על תנאי – עד שלבית יימאס. או העוני יגבר. או שהתגמול נמוך מדי או שפשוט הגיע הזמן לעבור הלאה וילד עזובי הוא מטען עודף על בעליו. "עזובים" באותה תקופה היו בעלי מוניטין גרוע. מושמצים על התנהגות פרועה, זלזול בחוק וגם על היותם עצובים ונרגנים. איש לא קשר בין התוצאה – התנהגותם הרעה של העזובים לבין הסיבה – ילדים שאיש לא רצה ומעולם לא אהב. כאשר קוראים היום סיפור כזה חווים דיסוננס קוגניטיבי: בעולם שאנו מכירים ילד נמצא בראש הסולם. רצונותיו הם קודש, צרכיו הכי חשובים, ותינוקות הנמסרים לאימוץ הם נדירים ורצויים מאד. ואילו פרנסואה שבסיפור חי חיי עוני, מחסור והשפלה מיום היוולדו. "צוואתו של מוקיון" – נכתב בערך על אותה תקופה ומתאר חיי התעללות שעובר ילד אחד, שאין מי שיושיעו, גם הוא בצרפת הכפרית ממעמד בינוני דווקא.
הספר הזה שייך לכמה אידיליות שכתבה סאנד, שהיתה סופרת פורה ויצירתה – כמו חייה – לא היתה דווקא אידילית. הסיפור הזה שתורגם על ידי יהושע קנז ויצא לאור ב 1993 – קצת יותר ממאה שנה אחרי שפורסם לראשונה – הוא מקסים בתמימותו ובראייתו הרומנטית את החיים. החיים לפי סאנד הם שחור או לבן: הטובים טובים, הרעים רעים ואי אפשר להתבלבל. וכמובן הטובים יבואו על שכרם גם בעולם הזה, שלא לומר בעולם הבא.
חשבתי עד כמה סאנד בסוף דרכה הספרותית ניסתה להכריח את העולם לקבל את העקרונות המוסריים שהמציא האדם. היא סברה, כנראה, שהעט שבידה יכול לשנות את המציאות, שהיא ידעה, מנסיונה, שאינה דומה כלל למה שכתבה. ואולי זה מה שעושה הסופר: מסתער על המציאות חמוש בעט – או במקלדת – ומנסה להפוך אותה לאחרת.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
