*מתנצלת, בגלל טעות שלי הספר עליו כתבתי הוא "תום סוייר - הספר המוער" בתרגום <mark>יניב פרקש</mark> והוצאת אריה ניר ולא הספר המוצג כאן... סליחה!*

#
הייתי זקוקה לניקוי ראש מהספר האחרון שקראתי. מה יותר רחוק מספר מתח עם תיאורים מגעילים מאשר תום סוייר? הספר מוער ומתורגם על ידי <mark>יניב פרקש</mark>. פרקש מסביר מונחים, משלב סיפורים אוטוביוגרפיים של הסופר, מתאר את התקופה, ובאופן כללי מסיט את תשומת ליבו של הקורא מהספר ובתמ

אני כבר לא בת -16 כמו בתה של טופי שביקשה ממנה לקרוא לה קטע מתוך "עליסה בארץ הפלאות " לפני השינה. הייתי רוצה להיות בתה של טופי שתשב ותקריא לי מתוך הספרים המופלאים הללו ,ובמצוקתי הרבה - כי טופי לא נמצאת שם בשבילי, הקראתי לעצמי את הספר הזה -הנהדר המיוחד והיחיד שיצא עכשיו במהדורה המוערת.

האמת היא שאת הספר קראתי לראשונה לפני עשרים שנה במתכונת של ספר מהודר -אלבומי עם ציוריו הצבעוניים הנפלאים של ארנ

ספר מעולה ומקסים.

יצירת מופת עולמית.

רשמית, כפי שכותב הסופר, "הספר נועד בראש ובראשונה להנאתם של ילדים וילדות אבל, אני מקווה, שלא יהיה בכך כדי לגרום לגברים ונשים להימנע ממנו."

להלן פירוש למשפט הנ"ל:

לילדים וילדות מומלץ מאד לקרוא ספר קלסי זה. הם ייהנו מאד מההרפתקאות של טום סוייר עם חברו המפורסם מאד האק (האקלברי פין) ילד נווד, בנו של שיכור, ועוד חברים. הם ייהנו מאד גם מהרומן של טום עם חב

החמצתי הרבה קלאסיקות בילדותי, שהיום אני מתגייסת להשלים. הוריי אינם אנשי ספר, בלשון המעטה. סיפורי ג’וחא הוא הכותר הספרותי ביותר בביתם. אל תשאלו אותי איך יתכן, אך בדרך נס מצאתי את שאהבה נפשי בספריה העירונית בגיל צעיר מאוד. שם פגשתי את חסמבה, ג’ינג’י, את גיבורי אסתר שטרייט וורצל ואורי אורלב, סדרת ספרי צמרמורת ועוד רבים וטובים, אבל הילדות קצרה מכדי להספיק הכל.

אז כיום אני יוצאת מדי פעם למסעות שונים

ספר מקסים, מענג ומשובב נפש מאין כמוהו. מתאים במיוחד לימי החופש הגדול, לחופשת הקיץ הלוהטת ובעצם לכל עת. מי מאיתנו אינו מחפש צידוק אידיאולוגי לחיי עונג, עצלות ובטלה? ובכן, טום הודג'קינסון, עורך ומייסד כתב העת "איידלר" (הבטלן) עושה את העבודה בשבילנו.
ספרו עמוס בהוכחות, ציטוטים וכתבים של הוגים, סופרים ואנשי דת שונים הדנים בשבח הבטלה וביתרונותיה לעומת הנזק העצום שבעבודה הקשה.
טיעוניו המשעשעים של הודג

מי שלא מכיר אותו, יודע אותו בשמו. רובכם כנראה גם מכירים את קו העלילה הכללי או לפחות את המסרים הביקורתיים הפזורים על העמודים כשבבי שוקולד. לכן אני לא מרגישה צורך להרחיב על העלילה, למרות שיש בה עולמות שלמים לנתח. ברשותכם, אעדיף לכתוב על מה שבאמת תפס אותי בספר הזה - אישיותו של האקלברי פין.

כבר בקריאת “הרפתקאות טום סויר” היתה לי משיכה לאישיותו של האק, הילד הנטוש שחי בגפו וכל שידוע עליו זה שהוא בנו

רומנים היסטוריים מתאפיינים פעמים רבות במספר עמודים רב וסיפור המשתרע על פני שנים רבות. נראה כאילו כותבי הסיפור ההיסטורי רוצים להקיף כמה שיותר זמן בתקופה עליה הם כותבים, ולפעמים בגלל המגמה הזו, יוצא שכר הסיפור בהפסדו. מבחינה זאת הספר הזה שונה. הוא מספר על תקופה של כתשעה חודשים בחייה של אגנס טראסל שבשנת 1752 היא בורחת מביתה הכפרי העני המרוד ללונדון.

הרקע ההיסטורי מפורט ומעניין מאד. הוא עוסק בחיים

אני באופן אישי, נהניתי מהספר הזה. לא בגלל שאני מתבטל רוב הזמן, אלא כי הייתי רוצה להתבטל יותר ולא מצליח כך שהספר הוא מעין הגשמת חלום שאולי יתגשם בפנסיה (מקווה שלא נתבדה) ואלי בפנ(ט)סיה (משחק מילים שכזה).
ראשית נתחיל בביקורת פחות טובה וקצת לוגיקה: הספר בעצם לא מדבר אל אוכלוסיה כלשהי וזאת מהטעם הבא: אם סדר היום שלך עמוס, ואתה חייב לעבוד וגם לשים שעון מעורר (אחת העיצות של הסופר היא להמנע ממנו)- אז בר

בחנות ספרים ותקליטים בסוהו לונדון 1995, ביקשתי מהמוכרת את The piper at the gates of dawn - היא ניגשה למקינטוש וכעבור כמה דקות חזרה עם ספר מעוטר בכריכה קשה: The wind in the willows (הרוח בערבי הנחל). אני כמובן התכוונתי לתקליט שיחליף את העותק השחוק שהיה לי, אבל המוכרת עטורת הפירסינג כנראה הבינה רק ברוק מתקופת הPאנק והלאה והביאה לי את הספר שהפרק "החלילן" הוא החביב עלי בו, עם תיאור החיזיון הפסיכדלי של