ביקורת ספרותית על הרפתקאותיו של האקלברי פין - הספר המוער מאת מארק טוויין
ספר מעולה

---

***מתנצלת, בגלל טעות שלי הספר עליו כתבתי הוא "תום סוייר - הספר המוער" בתרגום יניב פרקש והוצאת אריה ניר ולא הספר המוצג כאן... סליחה!***

#
הייתי זקוקה לניקוי ראש מהספר האחרון שקראתי. מה יותר רחוק מספר מתח עם תיאורים מגעילים מאשר תום סוייר? הספר מוער ומתורגם על ידי יניב פרקש. פרקש מסביר מונחים, משלב סיפורים אוטוביוגרפיים של הסופר, מתאר את התקופה, ובאופן כללי מסיט את תשומת ליבו של הקורא מהספר ובתמורה מעניק לו השכלה. לרוב החילופים הוגנים, במיוחד אם קראת את הספר הרגיל (לא כדאי לקרוא ספר מוער אם המקור אינו מוכר לך) אבל אף אחד לא מבטיח לך, שמה שבחר המעיר להגיב עליו מעניין גם אותך. כך שלפעמים אתה קורא הסבר משמים על מכסים של תנור, שלא מועילים בכלום, לא לך ולא לסיפור. אבל יש גם תיאור משובב נפש של צוארון תפור, שנועד למנוע מבעל הצוארון לרחוץ בנהר, מה שמצחיק אותך ושווה את הטירחה.

תום סוייר הוא שילוב של מקס ומוריץ ושד טזמני. בלי רישעות, עם כושר מרשים להמצאת תעלולים, כישרון מסחרי ניכר, הרפתקנות, נכונות למו"מ או מאבק, מה שמגיע קודם, ורומנטיקה רכה, שתשרת אותו היטב כשיגדל. הוא חי, כנראה באמצע המאה ה19, בהָניבֶּל (שנקראת בספר סאן-פיטרסברג), עיירה נידחת על גדת הנהר במיזורי. הוא חי עם דודתו שהיא, כנראה, רווקה מבוגרת ללא ילדים משלה, מטפלת בשלושת ילדיה היתומים של אחותה. אין לה מושג ירוק לגבי התנהגותם ילדים ומה שמעניין אותם, לכן ילד תחמן ופיקח כמו תום כורך אותה על זרתו, אם כי גם חוטף עונשים מגוונים על הדרך. דודה פולי התמימה, בטוחה שתמעל בתפקידה אם לא תעניש את תום על חטאיו – כי ילד שאינו נענש איך ידע שחָטָא? – ותום מנהל מולה משחק שח מורכב (שאין לה מושג שהיא משחקת) ומנצח אותה בכל סיבוב.

אני מעריצה את הסופר. הנה, אמרתי את זה. נכון שכמו סופרים אחרים שכתבו במאה ה-19 גם הוא מסתבך לעתים בעלילות ספריו, מתקשה לפעמים להימנע ממלל מיותר שמסביר את הסיפור, במקום לתת לסיפור לספר את עצמו. אבל לטוויין יש, לטעמי, יתרון גדול על סופרים בני דורו: הוא הקדים את זמנו לפחות במאה שנים. בתור מי שגדל במדינה דרומית בתקופת העבדות, הוא היה אחד מהבודדים שראה את הכשל המוסרי שבה ונלחם בו באמצעיו. בתור מי שגדל בחברה נוצרית דתית, הוא היה מהבודדים שראו את הדרך בה הפרקטיקה הדתית הופכת אנשים לצייתנים שאינם שואלים שאלות. ובתור מי שגדל מוקף באנשים מהוגנים ומשעממים – הוא הצליח לזהור בחוש ההומור הסרקסטי שלו, וביכולת שלו להתבונן במציאות שלו, לדלג מעליה ולהגיע קדימה, לדורות הבאים.

ותום? תשמעו סיפור. הוא נענש פעם ונדרש לסייד את הגדר של החצר הקדמית. זה קרה ביום שבת, כשהכיסים מלאי סחורה (כמו רמשים מתים, כפתורים חלודים וגולות בומבילות) והאגרופים מוכנים למאבק הגון. אחרי שסיים לרחם על עצמו, ראה ילד מתקרב, לרחם עליו או לשמוח לאידו. תום התרכז מאד בסיוד, והילד הסתקרן וביקש לנסות לסייד. תום כמובן סירב, כי זה לא סתם סיוד. זה סיוד-על בגדר-על. אחרי הפצרות, שכנועים, ותשלום הוגן, תום נעתר והילד סייד תחת השגחתו. ילדים אחרים שהזדמנו לאיזור עמדו בתור, אוצרות החליפו ידיים ואם לא היה נגמר הסיד – תום היה מרושש את כל ילדי העיירה...
את הסיפור הזה בטח מלמדים בבתי ספר למנהל עסקים, תחת הכותרת "איך לגרום לאנשים לקנות ביוקר את מה שהם לא צריכים". ואנחנו, המתוחכמים לכאורה, בתפקיד ילדי העיירה.


1/2

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על הרפתקאותיו של האקלברי פין - הספר המוער