“את הספר הזה קיבלתי לפני שנה. לפי מה שאני זוכר עדיין לא הייתה קורונה בישראל. זה סיפור של חורף הסופר הוא הולנדי והספר יצא בהולנד בשנת 1947 שנה וקצת לאחר תום מלחמת העולם השנייה הסופר צעיר בן 23 כתב ספר ציני, מצחיק, מלא הומור שחור ויש בו המון בדיחות של הצעיר שמו פריץ פן אכסטרס. דבר אחד אינו מדובר בספר ולא כתוב עליו מילה מלחמת העולם השנייה שהתרחשה שנתיים קודם. הולנד מאוד סבלה במלחמה ונכנעה לכובש הנאצ”

“**** מכונת כאפות, הספר הזה. למרות ארבעת (ואולי חמשת) הכוכבים שנתתי לו, אני לא באמת יכול להמליץ עליו, אולי לאף אחד. קראתי אותו כי באיזשהו מקום אני אוהב לחטט בפצעים, אבל כאן זה היה מעבר לזה. הקריאה היתה כרוכה אצלי בכמעט סבל, לא נהניתי, ורק רציתי להפוך עוד דף מבריק ועוד אחד, ושזה ייגמר. לא בגלל שהספר לא כתוב טוב או לא מעניין. בדיוק להיפך. מארטן הוא הולנדי בן שבעים ואחת שעקר מתישהו עם משפחתו”

“אני לא בוכה כשאני קוראת. כמעט שלא. לפעמים, לעיתים נדירות, אני מוצאת את עצמי עצובה מאד, עצב לא רגיל, בלי שום סיבה, כזה שמשתלט על החיים, ואז אני בודקת מה קראתי בימים שקדמו למצב הרוח הזה. לאחרונה זה קרה לי אחרי אתמול של אגוטה קריסטוף. אבל זה קרה כמה ימים אחרי שהוא נגמר. בלעדיו. הפעם הקודמת בה בכיתי ממש במהלך הקריאה היתה לפני למעלה מעשר שנים, עם אלה תולדות. אני חושבת שבספרים, כמו באנשים, אני נוהגת זהי”

“לנשום דור, אני חייב להרדים אותך, אין לנו ברירה, אתה לא יכול לנשום. כך אמר איליה כגן, רופא טיפול נמרץ צעיר מבית החולים בלינסון, לבני דור שנפצע קשה בקסבה של שכם לפני חמש עשר שנים. למרות שעברו שנים, אני חש באיימה בשעה שאני חושב, מה הרגיש דור באותם רגעים, בהם הוא עמד להיות מורדם ומונשם, האם זאת נסיגה זמנית, לצורך גיוס כל חלקיק אנרגיה אפשרית במלחמה על החיים, או אולי מסע שיש בו רק כיוון אחד?”

“את הספר הזה קיבלתי לפני שנה. לפי מה שאני זוכר עדיין לא הייתה קורונה בישראל. זה סיפור של חורף הסופר הוא הולנדי והספר יצא בהולנד בשנת 1947 שנה וקצת לאחר תום מלחמת העולם השנייה הסופר צעיר בן 23 כתב ספר ציני, מצחיק, מלא הומור שחור ויש בו המון בדיחות של הצעיר שמו פריץ פן אכסטרס. דבר אחד אינו מדובר בספר ולא כתוב עליו מילה מלחמת העולם השנייה שהתרחשה שנתיים קודם. הולנד מאוד סבלה במלחמה ונכנעה לכובש הנאצ”

“**** מכונת כאפות, הספר הזה. למרות ארבעת (ואולי חמשת) הכוכבים שנתתי לו, אני לא באמת יכול להמליץ עליו, אולי לאף אחד. קראתי אותו כי באיזשהו מקום אני אוהב לחטט בפצעים, אבל כאן זה היה מעבר לזה. הקריאה היתה כרוכה אצלי בכמעט סבל, לא נהניתי, ורק רציתי להפוך עוד דף מבריק ועוד אחד, ושזה ייגמר. לא בגלל שהספר לא כתוב טוב או לא מעניין. בדיוק להיפך. מארטן הוא הולנדי בן שבעים ואחת שעקר מתישהו עם משפחתו”

“אני לא בוכה כשאני קוראת. כמעט שלא. לפעמים, לעיתים נדירות, אני מוצאת את עצמי עצובה מאד, עצב לא רגיל, בלי שום סיבה, כזה שמשתלט על החיים, ואז אני בודקת מה קראתי בימים שקדמו למצב הרוח הזה. לאחרונה זה קרה לי אחרי אתמול של אגוטה קריסטוף. אבל זה קרה כמה ימים אחרי שהוא נגמר. בלעדיו. הפעם הקודמת בה בכיתי ממש במהלך הקריאה היתה לפני למעלה מעשר שנים, עם אלה תולדות. אני חושבת שבספרים, כמו באנשים, אני נוהגת זהי”

“לנשום דור, אני חייב להרדים אותך, אין לנו ברירה, אתה לא יכול לנשום. כך אמר איליה כגן, רופא טיפול נמרץ צעיר מבית החולים בלינסון, לבני דור שנפצע קשה בקסבה של שכם לפני חמש עשר שנים. למרות שעברו שנים, אני חש באיימה בשעה שאני חושב, מה הרגיש דור באותם רגעים, בהם הוא עמד להיות מורדם ומונשם, האם זאת נסיגה זמנית, לצורך גיוס כל חלקיק אנרגיה אפשרית במלחמה על החיים, או אולי מסע שיש בו רק כיוון אחד?”