“הא ג'ין הוא היום פרופסור לספרות אנגלית ומלמד בארה"ב. הוא נולד בסין ב-1956. בספר שלפנינו הוא מספר לנו בגוף ראשון מפיו של קצין צעיר בדוי, שהכשרתו היתה בזמן עליית הקומוניסטים בסין. הוא נשלח כ"מתנדב" ב-1951 עם עוד רבים להשתתף במלחמת קוריאה, לסייע לצפון קוריאה לעמוד מול האויב האמריקאי ומול דרום קוריאה. שבועיים ניתנו להם להגיע ברגל מרחק של 640 ק"מ למנצ'וריה ומשם להתחיל בסיוע כששליש מהחיילים כבר לא היו מ”

“לפני 29 שנים קראתי לראשונה את ספרו" מאה שנים של בדידות" ,Cien años de soledad, איני זוכרת את העלילה, אבל אני זוכרת את המשפט האחד והיחיד שפתח את הרומן: "שנים רבות אחרי כן, כאשר עמד בפני כיתת יורים, נזכר קולונל אאורֶליאָנו בּוּאֶנדיָה באותו אחר צהרים רחוק שבו לקח אותו אביו לראות בפעם הראשונה קרח".... עד היום אני חשה את הקסם שהספר הילך עלי והתקבע בד.נ.א. הספרותי שלי לעולמי -עד. אולם אחזור לספר מאו”

“ריצה–כדרך חיים בתחילת שנות העשרה גילתי את קסם הריצה והתחלתי לרוץ למרחקים ארוכים. לא קרה לי דבר דרמטי מעצם התחביב שסיגלתי לעצמי, עד לרגע בו פגשתי באקראי במאמן ריצה שחלף על פני עם רכבו באחד מכבישי הגליל התחתון, עצר את רכבו, והזמין אותי למועדון האתלטיקה-קלה שבחסותו. לרוץ תחרותית, הפסקתי בתחילת שנות העשרים שלי, כפועל יוצא מבעיה רפואית, שבאותו עת לא הייתה ברורה, ואף על פי זאת, המשכתי לרוץ להנאתי”

“"אם לא אמרתי זאת עד כה בספר הזה אומר עכשיו: היזהרו מנקיטת הצד שלי, מן הטעויות העובדתיות והעיוותים שנגרמו בהכרח מפני שראיתי רק פינה אחת של המאורעות. והשמרו לכם מאותם דברים בדיוק כשאתם קוראים כל ספר אחר על התקופה הזאת במלחמה בספרד". כך, בעמוד הלפני אחרון של ספרו, מתריע אורוול מפני קבלת "אמת" כלשהי לגבי המלחמה הזו. קו זה עובר כחוט השני בניתוחיו את הדיווחים בעיתונות הספרדית וגם הבינלאומית אודות המלחמ”

“הא ג'ין הוא היום פרופסור לספרות אנגלית ומלמד בארה"ב. הוא נולד בסין ב-1956. בספר שלפנינו הוא מספר לנו בגוף ראשון מפיו של קצין צעיר בדוי, שהכשרתו היתה בזמן עליית הקומוניסטים בסין. הוא נשלח כ"מתנדב" ב-1951 עם עוד רבים להשתתף במלחמת קוריאה, לסייע לצפון קוריאה לעמוד מול האויב האמריקאי ומול דרום קוריאה. שבועיים ניתנו להם להגיע ברגל מרחק של 640 ק"מ למנצ'וריה ומשם להתחיל בסיוע כששליש מהחיילים כבר לא היו מ”

“לפני 29 שנים קראתי לראשונה את ספרו" מאה שנים של בדידות" ,Cien años de soledad, איני זוכרת את העלילה, אבל אני זוכרת את המשפט האחד והיחיד שפתח את הרומן: "שנים רבות אחרי כן, כאשר עמד בפני כיתת יורים, נזכר קולונל אאורֶליאָנו בּוּאֶנדיָה באותו אחר צהרים רחוק שבו לקח אותו אביו לראות בפעם הראשונה קרח".... עד היום אני חשה את הקסם שהספר הילך עלי והתקבע בד.נ.א. הספרותי שלי לעולמי -עד. אולם אחזור לספר מאו”

“ריצה–כדרך חיים בתחילת שנות העשרה גילתי את קסם הריצה והתחלתי לרוץ למרחקים ארוכים. לא קרה לי דבר דרמטי מעצם התחביב שסיגלתי לעצמי, עד לרגע בו פגשתי באקראי במאמן ריצה שחלף על פני עם רכבו באחד מכבישי הגליל התחתון, עצר את רכבו, והזמין אותי למועדון האתלטיקה-קלה שבחסותו. לרוץ תחרותית, הפסקתי בתחילת שנות העשרים שלי, כפועל יוצא מבעיה רפואית, שבאותו עת לא הייתה ברורה, ואף על פי זאת, המשכתי לרוץ להנאתי”

“"אם לא אמרתי זאת עד כה בספר הזה אומר עכשיו: היזהרו מנקיטת הצד שלי, מן הטעויות העובדתיות והעיוותים שנגרמו בהכרח מפני שראיתי רק פינה אחת של המאורעות. והשמרו לכם מאותם דברים בדיוק כשאתם קוראים כל ספר אחר על התקופה הזאת במלחמה בספרד". כך, בעמוד הלפני אחרון של ספרו, מתריע אורוול מפני קבלת "אמת" כלשהי לגבי המלחמה הזו. קו זה עובר כחוט השני בניתוחיו את הדיווחים בעיתונות הספרדית וגם הבינלאומית אודות המלחמ”