פעם היו לומדים מכיתה ד' את השפה הערבית, זה כנראה נחרט חזק , מכיוון שאני עדיין כותבת הטיות של פעלים בערבית רק כדי להתרברב מול הזיכרון שלי. את כל השפה הערבית שלי אני חבה לסרטים בערבית מצרית כל יום שישי. אמא מאוד אהבה, תמיד זה היה עצוב, מאוד רומנטי ותמיד היא הזילה דמעות מול כל הקיטש הזה. זרמנו איתה.

לאחרונה אני הרבה בבית כיוון שאני אחרי ניתוח, קרע במניסקוס. לכן זה בהחלט זה בונוס אחרי שעות פיזיו

זה קורה לי הרבה. אני מספרת בדיחה ורוב האנשים חושבים שאני מדברת ברצינות. קצת התרגלתי לזה ובדרך כלל לא ממש אכפת לי כי בסך הכל הדבר הנורא ביותר שיכול לצאת מזה זה שכמה אנשים יחשבו שאני פסיכית או מוזרה או איזה משהו שלילי אחר. במילא יש גם אנשים שאני לא מספרת להם בדיחות וזה מה שהם חושבים עלי. זה לא שאני מסתובבת בעולם רק כדי ללקט חיצים של חוסר אמפטיה, אני פשוט לא כל כך משתדלת להסביר את עצמי אלא אם מדובר

****





"אני מבין שאפשר להזדעזע מ"חומצה גופריתנית" אבל אני בעד המשך קיומם של ספרים מסוג זה. אחד מתפקידיו של רומן הוא אולי לחזות את סוף העולם. הבדיה משמשת להבנת המציאות שלנו - גם אם, ובעיקר כאשר היא מעוררת אימה." (פרדריק בּגבּדה)

אני מבין שאפשר להזדעזע מ"חומצה גופריתנית", אבל זה בעיקר אם יש לך סף זעזוע נמוך במיוחד, ואם את או אתה לא נוהגים להשתמש בתאי המוח שניתנו לכם, או שאתם חושבים ש"העץ

#
שני נערים – חברים מינקות, בתולים על סף הבגרות, עירוניים, צאצאים לאינטלקטואלים בעלי זכויות יתר שיש לחנכם מחדש - מוצאים את עצמם בכפר נידח, באיזור הררי קרוב לטיבט, בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת, במהלך "מהפכת התרבות" הסינית (לא יודעת אם היתה מהפכה, הרבה תרבות כנראה לא היתה שם).
הנערים האלה הם גיבורי הסיפור הזה: המספר בן 17 שני הוריו רופאים בבית חולים בעיר גדולה. חברו לואו, כריזמטי קטן בן 18,

יש סיפורי חיילים, שנכתבו לכאורה, בהומור, על נושאים רציניים: בשליפה אפשר להיזכר ב 'החייל האמיץ שווייק' של האשק, על חייל לא כל כך חכם, האומר בטפשותו די הרבה אמיתות שחכמים ממנו עדיין לא הבינו - על חיילוּת, על מלחמות ועל חוכמת(?) הקצינים... וב'חיילים שלושה' של קיפלינג, המלא סיפורי חיילוּת מצחיקים ביותר, שהחפ"שים גיבוריו מלאי תובנות על חיי החייל ומטרותיו בחיים. הספר הזה מצטרף, כך נראה, לאותו ז'אנר: המס

"האישה שחיכתה "הוא לגמרי לא ספר רומנטי, נהפוך הוא. אישה שמחכה לאהובה הנעדר מהמלחמה
שנים רבות הוא ספר על החמצה, על בחירות (שגויות ? תמימות ? ) על גורל מתעתע ("אופיו של האדם הוא גורלו"), על טבעם של נשים גברים ומה שביניהם אבל הוא גם לעולם יהיה תלוי בזמן-מקום-תרבות, ושזור בסיבות ותוצאות .

כדי לתמצת את הרומן אכתוב כמה משפטים מהכריכה האחורית שלו : ורה (בת 46) הגיבורה של הרומן, מחכה לאהובה שלא חזר מ

מנגינת חיים כתוב בסגנון לירי, מונח מכובס לעיתים לזרם התודעה. על קופסת סיגריות כתוב שהן מזיקות לבריאות, כך צריך להיות כתוב על ספרים: הספר כתוב בסגנון זרם התודעה. זרם התודעה עלול להזיק לנפשות רגישות.
94 עמ' בנובלה זו, המכילה סיפור מקסים, לו הוסרט לסרט בוודאי היה יכול להיות סרט מרהיב בידיו של במאי מוכשר ושחקנים הולמים.
לעניין. הומו סובייטיקוס הוא אדם, בן לעם הסובייטי, שהורגל לסבול הכל. האדם הסובייט

הימים האלה מעיקים וכואבים ללא נשוא... אני מבקש להיות בעולמות אחרים ולו לרגעים.

אחד הרגעים האלה, היה בסיור החוג לאמנות יהודית במרתפי מוזיאון ישראל, עת אליה- המרצה, אחז בידיו פלטת נחושת קטנה בכפפות לבנות. רמברנדט הוא הגה את השם, תוך הדגשת העובדה, שטכניקת ההדפס הייחודית הזאת הייתה המצאתו המעידה על יכולותיו הרבגוניות. לצד יצירת ענק כמו משמר הלילה, הוא יצר יצירות קטנות בגודלן, שאותן היה ניתן לשכפל

המון זמן חיפשתי את "תורת ההיגיינה של הרוצח" ולא הישגתי. בסוף הסתפקתי בספר הזה. סקרנותי לגבי הסופרת באה על סיפוקה. ולא נראה לי שאמשיך לספרים נוספים שלה.

"בוסר". זה מה שחשבתי בעת שקראתי את הספר. הצטעצעות במלים, התייפייפות, שמתאימה לגיל צעיר מאד ולניסיון מועט מאד. רצון עז להותיר רושם בלי לברור באמצעים. אם היה מדובר בבת 15 - אפשר היה להבין ואף לקבל (נשמות יותר טובות ממני. כמובן). אבל מדובר בסופרת י