ביקורת ספרותית על אני, הזונה של רמברנדט מאת סילבי מאטון
ספר מעולה

---

הימים האלה מעיקים וכואבים ללא נשוא... אני מבקש להיות בעולמות אחרים ולו לרגעים.

אחד הרגעים האלה, היה בסיור החוג לאמנות יהודית במרתפי מוזיאון ישראל, עת אליה- המרצה, אחז בידיו פלטת נחושת קטנה בכפפות לבנות. רמברנדט הוא הגה את השם, תוך הדגשת העובדה, שטכניקת ההדפס הייחודית הזאת הייתה המצאתו המעידה על יכולותיו הרבגוניות. לצד יצירת ענק כמו משמר הלילה, הוא יצר יצירות קטנות בגודלן, שאותן היה ניתן לשכפל, ובכך להגיע למספר רב של אנשים, או גם לחבר יצירת אמנות לספר כתוב.

מה קרה לכישרון הענק הזה? בסוף חייו הוא הפך לפושט רגל, נטול רכוש שנאלץ להיות סמוך לשולחן בנו.

סילבי מאטון, בספרה, אני, הזונה של רמברנדט, מתארת את חייו מנקודת, מבטה של האישה השלישית שלו, הנדריקייה סטופלס, נערה כפרית תמימה שהגיע לביתו של האמן בכדי להיות משרתת. היא הפכה להיות המודל שלו וכמו הסיפור הנדוש על הצייר והמוזה שלו שהפכה גם לאהובתו, כך הסיפור הזה.

מאטון, מצליחה לפתח את דמותה של הנערה הדוממת המשמשת מודל סטאטי לרמברנדט, ונותנת לה קול מרשים ומפעים בדרך ייחודית מאוד. כמו בסיפור על גוויעת סאסקיה, הילדה האהובה על רמברנדט, המתרחש במקביל ליצירת הענק של משמר הלילה. האמן מצייר, ועוצם את עיניו בכדי לעצור את דמעותיו. את התמונה הקטנה והאינטימית הזאת, יכלה להרגיש רק בת זוגתו, דרך עיניה. מאטון, העניקה לסיפור של שיניהם רגישות ועצמה יוצאת דופן.

הסיפור הזה, הצליח לחבר אותי לפלטת הנחושת שראיתי במוזיאון ישראל. מאטון, מתארת את האמן, ואופי עבודתו בצורה חייה, כמו העובדה שבסדנה של רמברנדט, הכינו את הדפסי הנחושת. בתיאור בו כמעט וניתן להריח את ריח החומצה, הדיו והשרפים המיוחדים, המשמשים להכנת ההדפסים.

אחד משיאיו של הספר, היא ההקבלה שעושה מאטון, ברגישות ובתבונה בין העובדה שהנדריקייה סטופלס, רעייתו של הצייר, דגמנה עבורו את בת שבע, האישה על הגג, שדוד צפה בה. כמו מראה המהדהדת, סיפור בתוך סיפור, כך הסיפור הזה. האם בת שבע היתה זונה, בשעה שכאשת איש שכבה עם דוד? כך מול סיפור בת שבע, עולה סוגיית מעמדה של הנדריקייה, שאומנם חייה עם האמן, אך לא נישאה לו, משום שבעיות ירושה לא אפשרו את נישואיהם, מצב כזה לא היה אפשרי מבחינת הממסד ההולנדי באותה עת, של מועצת העיר והכנסייה, ועל כן מעמדה הוגדר כזונה. תואר שמטרתו להשפיל את האישה בצורה אכזרית ופוגענית דרך החרמתה. כללים שלכאורה מעידים על חוקים, אך דרכם נחשפת חברה צבועה ומתחסדת.

מול הצביbעות הזאת, רמברנדט, מסה להעניק לציוריו מראה של אמת... אך זאת לא תמיד מתקבלת בהערכה על ידי בני תקופתו, שלא פעם מזמינים ציורים בכדי שהאמן יחמיא לדמותם גם במחיר של זיוף ושקר.

לעתים אני מבקש להיות במקום אחר באמצעות ספר שלכאורה מספר על תקופה אחרת ולא נוגעת... אך מבלי שהכותבת התכוונה, האמירות החברתיות והפוליטיות בספר הם כל כך רלוונטיות למציאות חיינו.

הספר עוסק גם בחוויית ההשפלה, של האמן בשעה שהוכרז כפושט רגל, ובת זוגתו המוחרמת, מביטה בתהליך ההשפלה בעיניים קרועות לרווחה ובחוסר ישע.

כמו סיפור על איוב, הספר הזה, מספר על תחנות חייו האחרונות של האמן. אחת מהן היא מגפת הדבר הפורצת באמסטרדם, הפחד של הנדריקייה, הוא מפעים וחושף אותנו לרוח האנושית שמתגלה לא פעם דווקא ברגעים בהם החיים הולכים ואוזלים. דרך הסצנה הזאת מאנטון, שואלת שאלה גדולה מהו הזיכרון, אם בכלל שיישאר מחיינו. הנדריקייה, הייתה ברת מזל, דמותה חייה באמצעות אחדות מיצירות רמברנדט.


מאטון, נברה בארכיונים, הביטה שעות על הבעות פנייה של הנדריקייה, לדקויות אותן הצליח רמברנדט לתפוס ולעלות על הבד. היא העניקה חיים מרתקים, מלאי רגש ועוצמה למי שחייה לצידו, היא הצליחה לשחזר את אמסטרדם ההיסטורית בצורה יפה ומרגשת. ספר מעורר השראה, למה שאנחנו בני האדם, יצורים חלשים וחזקים בו בעת, עלובים וקטנים ולאחדים מאתנו היכולת לבטא קול אמיתי, גם אם המחיר שנאלץ לשלם יהיה קשה.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על אני, הזונה של רמברנדט