ביקורת ספרותית על יומן הסנונית מאת אמלי נותומב
ספר לא משהו

---

המון זמן חיפשתי את "תורת ההיגיינה של הרוצח" ולא הישגתי. בסוף הסתפקתי בספר הזה. סקרנותי לגבי הסופרת באה על סיפוקה. ולא נראה לי שאמשיך לספרים נוספים שלה.

"בוסר". זה מה שחשבתי בעת שקראתי את הספר. הצטעצעות במלים, התייפייפות, שמתאימה לגיל צעיר מאד ולניסיון מועט מאד. רצון עז להותיר רושם בלי לברור באמצעים. אם היה מדובר בבת 15 - אפשר היה להבין ואף לקבל (נשמות יותר טובות ממני. כמובן). אבל מדובר בסופרת ילידת 1967, שלפחות 4 ספרים שלה יצאו לאור לפני הספר הזה, ולפי הקצב המתואר של כתיבתה עוד רבים ייצאו לאור אחריו. כלומר - את ההנחה על "ספר ביכורים" היא כבר קיבלה - ובזבזה - לפני זמן רב.

צרפתי בגיל לא מוגדר העובד כשליח, מאבד בעקבות אהבה נכזבת את יכולתו להרגיש. מתברר לו שאת יכולת החישה הוא יכול להפיק מעתה רק באמצעות דברים חדשים שהוא עדיין לא חווה. אה, וגם מוסיקה של להקת 'רדיוהד'. בעקבות זאת הוא הופך (אל תשאלו אותי מה הקשר, פנו לנותומב) רוצח שכיר שרוצח אנשים זרים. הרציחות הן כסם עבורו והוא צריך להעלות את המינון. יום אחד קורה משהו לא צפוי כשהוא בעבודה והוא מתחיל להרגיש שוב, ומנסה להתפטר מעבודתו ולמצוא לו אחרת...
מה היא רצתה לומר? אם הייתם שואלים את נותומב כמעט בטוח שהיא היתה מחרטטת משהו עם הרבה מלים כי מלים - כך נראה - הם דרכה של נותומב להתמודד עם העולם.

הסיפור של נותומב שווה ספר - ונראה לי שהוא נמצא בדרך זו או אחרת בכל ספר שלה. היא נולדה בבלגיה לזוג דיפלומטים ומגיל שנתיים עד שבע עשרה חיה במקומות שונים. כשהגיעה בגיל 17 לבריסל היתה זרה ועקורה שם. כשניסתה לחזור לארץ ילדותה האהובה, יפן, היתה שם זרה ועקורה שבעתיים. על הדרך סבלה כל חייה מניכור, חוותה - לדבריה - אונס קבוצתי כשהיתה בת 12 והפכה אנורקסית. כאנורקסית - שוב לדבריה - חוותה חוסר מוחלט של תחושות, עד שגופה בגד בנפשה הטהורה והחליט לאכול. היא חיה בבריסל ללא בן זוג, ילד או חית מחמד, כותבת כל הזמן ואחת לשנה - באוגוסט - היא מוציאה לאור ספר אחרי שגנזה את השניים האחרים אותם כתבה במהלך אותה שנה... כל מה שציינתי כאן לוקט מראיונות בהם היא סיפרה את הסיפורים המרתקים האלה, ורבים אחרים, שלא הזכרתי כי חסתי על זמנכם וסבלנותכם. ואני לא האמנתי למלה ממה שהיא סיפרה שם, פרט לעובדה (את זה היא לא סיפרה) שבדידותה ממאירה ומכרסמת בה, והיא לא יודעת ליצור קשר אנושי רגיל, שלא באמצעות מלים וסיפורים חריגים.

אז מה אני אומרת? ספר חסר כיוון ברור, את מקום הקוהרנטיות והאמינות תופסים המון הגיגים פילוסופיים אפויים למחצה, שתכליתם העיקרית היא לשכנע את הקורא שלפניו גאונות יוצאת דופן, מקוריות ורגישות. אני מצאתי אותו פרובוקטיבי לצורך פרובוקציה, והתרשמתי שהסופרת מלהגת ללא שליטה ולא יודעת בעצמה מה היא רוצה לומר.



*

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על יומן הסנונית