“יש תרופה לכל
רק לא לעוני וטיפשות
עם או בלי רופא
בסוף הרי נמות
אהבה וכסף
מניעים עולם
אהבה לרגע
והכסף לעולם
כסף הוא כמו מים
מלוחים מאוד
רגע הם מרווים
ושוב רוצים לשתות
מתוך "לא צריך הרבה" / חווה אלברשטיין
***************
אירן נמירובסקי נולדה באוקראינה בשנת 1903, בשם Irina Lvovna Nemirovskaya. אביה היה בנקאי יהודי עשיר ואימה עקרת בית שלא גילתה בה עניין רב, התייחסה אליה בקרירות ולמעשה הפקידה את חינוכה בידיה של אומנת צרפתייה ובזכות כך נמירובסקי דיברה צרפתית ברמה של שפת אם. בעקבות המהפכה הרוסית של 1917, המשפחה היגרה לצרפת, שם הפכה נמירובסקי עד מהרה לסופרת מוכרת ונערצת. למרות ההכרה שזכתה בה, צרפת למעשה חיבקה אותה בחיבוק דב והוליכה אותה שולל ולבסוף, לאחר ציפייה גדולה ואף המרת דתה לקתולית, נדחתה בקשתה לאזרחות צרפתית ושנותיה האחרונות היו שנים של אומללות ודחיה עד שנאסרה ונשלחה לאושוויץ, שם נפטרה תוך זמן קצר מטיפוס.
***************
יש סופרים שכותבים מתוך דם לבם, משלבים את מצבור חוויותיהם כרקמה עדינה ומתוחכמת בתוך יצירותיהם, מחדירים את כאבם במנות קטנות וביד בוטחת, והקורא מרגיש את הדקירה מהדהדת זמן רב לאחר הקריאה.
כך מצפים שארגיש אחרי קריאת הספר הזה. בתחילה מנסים לרפד את דעתי ולהעביר אותי בטרקלין של יחסי ציבור לסופרת כאילו בכדי להגיד שקורות חייה והטרגדיה האישית שלה חייבים להיות חלק בלתי נפרד מהבנת הכתוב.
ועל מה הכתוב?
על דריו אספר, רופא-מהגר לוונטיני קטן ותלוש שמנסה לפלס את דרכו ולהתקבל בחברה הצרפתית העשירה והשבעה. לשם כך הוא ממציא שיטה פסיכולוגית מפוקפקת וגובה מחירים מופקעים כדי "לתחזק" נשמות אבודות או מושחתות של אצולה צרפתית בפריס של שנות ה- 20 וה- 30.
המשפט הראשון של הרומן הזה הינו "אני צריך כסף!".
המשפט האחרון: "הוא יחזור בשביל הירושה."
"אני פוחד מפני העוני יותר מכל. לא רק משום שאני מכיר אותו, אלא מפני שדורות של אומללים הכירו אותו עוד לפני; יש בי שושלת שלמה של מזי רעב; הם עדיין לא – הם לעולם לא יהיו שבעים! לעולם לא יהיה לי די חם! לעולם לא אחוש בטוח דיי, מכובד דיי, אהוב דיי. דבר אינו נורא יותר מאשר מחסור בכסף! דבר אינו נתעב יותר, מביש יותר, חסר תקנה יותר מן העוני!
ומה בין לבין? שלל תירוצים שמטרתם להצדיק את הרעב האינסופי של הגיבור לכסף ולהכרה ולהציג אותו כמראה לחברה הצרפתית הצבועה – קורבן של נסיבות, של אשליות, של תקוות שווא, של שנאת זרים; ואותם - כגזע שלא ידע רעב וסבל ולכן יכול להרשות לעצמו מותרות כגון כבוד ויושר.
מקור השם דריו הוא בשם פרסי עתיק Dariush , שמו של מלך האימפריה הפרסית במאה החמישית לפני הספירה - דָרְיָוֶושׁ הראשון, הידוע גם כדריווש הגדול. היסטוריונים קדומים וגם חוקרים מודרניים טוענים כי "דריווש" היה תואר ולא שם פרטי ופירושו "האוחז בשרביט". על מצבתו חקוק המשפט: "אני פרסי בן פרסי אדון נעלה בין אדונים נעלים".
לא יכולתי להתעלם מן האירוניה שבבחירת השם הזה כשמו של רופא מהגר שמנסה להפוך מניצוד לצייד, מנשלט לשליט, ומתפרסם בכינוי יהיר ומחייב – "אדון הנשמות".
ולצד הדוקטור עומדת אישתו הכנועה והנאמנה עד אין קץ. למרות בגידותיו והידרדרותו המוסרית והמקצועית, היא תמיד שם – משרתת, מחייכת, מתרצת, מתכחשת.
גם שמה עורר בי עניין ויש בו כמובן סמליות מכוונת ושקופה מדי:
פירוש השם קלרה (Clarus בלטינית) הנו צלול, בהיר. השם הפך להיות פופולרי החל מהמאה ה- 13, בזכות קלרה הקדושה מאסיזי שבאיטליה אשר עזבה את משפחתה והלכה בעקבות פרנסיס הקדוש להקים מנזר Poor Clares.
"היא הייתה מאותן נשים הרואות רק אדם אחד בתבל; נדמה כי האחרים אינם קיימים בעיניהן. היא לא מצאה לא יופי ולא חוכמה במי שאינו דריו. היא התעניינה באנשים אחרים רק אם יכלו לשרת את בעלה, גילתה בהם תכונות של רגישות וגדלות נפש רק אם נטו חיבה לדריו, אם העריצו אותו או הביאו לו תועלת."
נמירובסקי עצמה לא יצאה מתוך אשפתות כמו הרופא המהגר שכולם בזים לו אבל צריכים אותו באותה מידה אך בהקדמה לספר מתעקשים להקביל בינה לבינו כי היא "נשאה נפשה" להכרה הספרותית בצרפת. בעיניי, ההקבלה הזאת לא רק שאינה תורמת לאיכותו הספרותית של הרומן אלא גורעת ממנה.
ההזדהות שלי עם זהותה האבודה והמפוצלת של הסופרת ועם סופה הטרגי לא גרמה לי להתבלבל ולהעריך את הספר הזה יותר. הדמויות של נמירובסקי הן חד-ממדיות ומעוצבות לפי דגמים מקובעים, כקריקטורות גרוטסקיות ומוקצנות. הניסיון שלה להציב אותם כמראה לחברה הצרפתית הצבועה והציפיה להבין אותם כי אין זו אשמתם שהינם כאלה, הרי קורבנות של נסיבות הן – הניסיון הזה לא צלח.
יתכן מאוד שבתור כתב-עת בהמשכים בעיתון צרפתי, הסיפור הפשטני הזה היה מספק אך בתור רומן שמתיימר להציג תקופה היסטורית חברתית-תרבותית ולשקף את תופעת שנאת זרים בצרפת הוא בוסרי מדי, לא מהוקצע, גס, נמהר, לא מעמיק ולא מתוחכם. הוא נראה יותר כמו סקיצה למשהו שהיה יכול להפוך ליצירה עמוקה ובעלת אמירה נועזת, טיוטה ראשונית וחלקית בלבד לרומן משמעותי ומהדהד שלא נולד.
לסיכום, רחוק מלהיות יצירת מופת. לא מעביר שום ערך מוסף מלבד קלישאות וצלליות דהויות של מסרים ידועים. לא מחדש דבר.”
