הבודהה בעליית הג היה אצלי על הכוונת זמן רב, אך בכל זאת חלף זמן רב מדי עד שקראתי אותו. זהו מסוג הספרים הקצרים המותירים רושם עז למרות מיעוט העמודים שבו (138) וכל הקרדיט על כך לסופרת המצליחה להעביר כך את הדברים ואני בטוח שגם לתרגום של <mark>רחל פן</mark> יש בכך חלק.

נושא של מהגרים וחוויותיהם יכול לספק כר נרחב לסיפורים ואני בטוח שספרים רבים נכתבו על כך. הספר עוסק בהגירה היפנית לארה"ב מנקודת מבטן של נשים שהגרו כ

ליצן קטן שלי, אולי תרקוד איתי?

צעירה עם קול נמוך וענוג של משוררת, ועם חושים של אשת מכירות ממולחת, הצליחה להוליך אותי לערמת הספרים שמעליהם התנוסס השלט, חדשים. אני רואה שאתה מתעניין בז'אנר של רומנים המשלבים אמנות והיסטוריה, לבטח יעניין אותך הספר אי - סבירות האהבה. היא שלפה בעדינות את הספר והעבירה אותו לידי בצורה כל כך משכנעת, שכמעט הושטתי לה את כרטיס האשראי שלי בפעם השנייה באותו הערב. עצרתי לרגע,

לפעמים הספרות הפופולרית המערבית של ימינו מזכירה לי את ספרות הילדים החרדית שקראתי כילדה.
זאת היתה ספרות דידקטית מאוד, היא נבעה מתוך סט ערכים נוקשה. היה ברור מה הטוב ומה הרע ומי הטובים ומי הרעים. הנבלים בדרך כלל היו גויים אנטישמיים מרושעים, נאצים או מיסיונרים.
אם הספר רצה להיות חדשני ומקורי במיוחד - אולי הרשע היה נאצי שהוא גם מיסיונר, שיהיה איזה טוויסט בעלילה שיפתיע את הקורא המנוסה.

יותר מדי ס

מקבץ מסיפוריו הטובים ביותר של פוקנר בתרגום חדש ומצוין, הנו ללא ספק סיבה לחגיגה ספרותית.

פוקנר נפטר בשנת 1962 כשמאחוריו רזומה עשיר של יצירה ופרסים חשובים, כולל פרס נובל לספרות בו זכה ב-1949, ואשר אותו תרם להקמתה של קרן פן-פוקנר להענקת פרסים בתחום הסיפורת.

כתיבתו של פוקנר מאופיינת במעטה של ריאליזם נוקב, הטומן בחובו עזות רגשית, אירוניה בועטת, ביקורת חברתית וחמלה הומנית.
בסגנון כמעט קשוח ובמבט

אולי הבעיה הגדולה שלי עם רומנים היסטוריים היא העובדה שאחד הרומנים ההיסטוריים הראשונים שקראתי בחיים היה רוחות מלחמה ומלחמה וזכרון. אפוס רחב יריעה, מאחוריו תחקיר מעמיק, היכרות מעמיקה עם התקופה וסגנון החשיבה של האנשים שחיו בה, (טוב, זאת לא חכמה, הרמן ווק היה בעצמו בן התקופה), דמויות נוגעות ללב, בדויות, נמצאות בצמתים חשובים ומשמעותיים של התקופה ההיסטורית שבה הן חיות ונפגשות עם כמה מהגיבורים ההיסטוריים

לכל אחד מאיתנו ישנה "הארץ המובטחת" שלו. אחדים מאיתנו ימצאו אותה בארץ מולדתם, אחדים מאיתנו יחלמו על ארץ אחרת. אחדים מאיתנו, החולמים, יעשו מעשה ויהגרו לארץ חדשה. אחדים מאיתנו, המהגרים, ינסו להימלט מהגורל שנועד להם בארץ מוצאם. אחדים מהמהגרים יצליחו לבנות עצמם בארץ החדשה, אחדים מהם יגלו כי שברו של החלום גדול מאד.

הספר "הבודהה בעליית הגג" מספר על החלום ושברו. חלומן של נערות יפניות צעירות, רובן כ

ראביט הייז נכנסת להוספיס. יש לה עוד 9 ימים לחיות. 9 ימים יקרים אמנם של גסיסה אבל חיים. ב 384 עמודים מתוארים חייה של ראביט הייז מיום היוולדה עד יום מותה. בצבעים חיים, בהומור, בעצב כי ראביט הייז החד פעמית עומדת למות.

הסיפור הזה מיוחד בזכות דמויותיו המיוחדות. כשקראתי שאלתי את עצמי מאין נובעת הרגשת התקווה המלווה את הסיפור. היא נובעת מהמשפחה יוצאת הדופן המתוארת בו. הם אנשים רגילים, לא מיוחדים בשום

ריצ'רד אוסמן הוא סופר בריטי מוכשר מאוד, אבל את הספר הזה כתב איזה בוט, שהוא חיקוי של אוסמן או תוכנת AI שניסתה לחקות אותו.

שני הספרים הקודמים שתורגמו לעברית:
מועדון הרצח של יום חמישי *****
האיש שמת פעמיים *****
והנה לפניכם: אנחנו מפענחים רציחות ***

בשני הראשונים מככבת חבורת זקנים (קשישים בשפת הפוליטיקלי קורקט) שחיה בדיור מוגן פאר אקסלנס בבתים כפריים ולא בבניין, והם חכמים ושנונים ואינטליגנט

לראשונה קראתי עליו ביקורת של עלית קרפ. אני קוראת את המדור שלה, ובעקבותיו את המוסף שפעם הדרתי ממנו רגלי, בעיקר כדי לחפש חברים. היא נוהגת לצטט ביקורות מאתרי ספרים מהארץ ומחו"ל, וכבר פגשתי בו לא מעט אנשים שאני "מכירה", כולל אפילו את עצמי, למרות שיוצא לי לקרוא מעט ספרים חדשים, שהם מושאי הביקורות שלה. מכל מקום היא התלהבה מהספר, זה לא קורה לה הרבה, כך שלמרות שזכרתי שהטעם שלי שונה משלה, וכך גם הפרשנות ל