“ריצ'רד אוסמן הוא סופר בריטי מוכשר מאוד, אבל את הספר הזה כתב איזה בוט, שהוא חיקוי של אוסמן או תוכנת AI שניסתה לחקות אותו.

שני הספרים הקודמים שתורגמו לעברית:
מועדון הרצח של יום חמישי *****
האיש שמת פעמיים *****
והנה לפניכם: אנחנו מפענחים רציחות ***

בשני הראשונים מככבת חבורת זקנים (קשישים בשפת הפוליטיקלי קורקט) שחיה בדיור מוגן פאר אקסלנס בבתים כפריים ולא בבניין, והם חכמים ושנונים ואינטליגנטיים וגם מצליחים לפענח רציחות.

ספר טוב נוצר מארבע אבני בניין:
1. צבעוניות, וגם אפור יכול להיות צבעוני כשיש בו שפע של גוונים. הכוונה היא לשפע של מרכיבים שיוצרים תמונה בעלת נוכחות
2. סיפור ייחודי (זהו פרמטר של חמישים השנים האחרונות, כשכל הרעיונות לעוסים וקשה לחדש)
3. כתיבה משובחת. כל כך הרבה סופרים כותבים "בסדר", כתיבה משובחת היא סוג של כישרון שנוצץ כמו יופי. אי אפשר לטעות בו
4. דמויות עגולות, בעלות נוכחות, עמוקות ומעוררות עניין
ואם מוסיפים גם הומור לחבילה אפשר לקבל יצירה טובה.
אוסמן כותב מצויין ויש לו גם חוש הומור, לגיבורים שלו יש אופי והסיפור שלו ייחודי למדי. אז מה השתבש פה?

בשתי מילים: הסיפור מעצבן (וגם אוסמן).

הגיבורים הראשיים הם סטיב, שוטר לשעבר, אלמן מבוגר ובודד, איימי וילר, כלתו, שעובדת כשומרת ראש, הקרובה אליו ומבינה אותו יותר מאשר את בעלה, היועץ הכלכלי. רוזי ד'אנטוניו, סופרת רבי מכר-רבי מתח, מיליארדרית, שאיימי שומרת הראש שלה.
חוץ מהם יש נבל מסתורי, ובעלי חברות אבטחה, ורשת של מלביני כספים ואנשים שנופלים ברשתם.
והגיבורים שלנו עורכים מסעות ברחבי העולם במטוסים פרטיים, בניסיון להימלט ממתנקשים ולחשוף את הארכי נבל שמאיים על חייהם.
ויש חשודים והחשדות מתפוגגים עד שמגלים מי הנבל הראשי והגילוי לא שומט לסת ולא מעניין וגם לא היה אכפת לי מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו.

הספר רק יצא לאור וכבר הוכתר כרב מכר, כלומר, נבואה.

בסוף החם והכלה מקימים סוכנות-על של חקירות בינלאומיות והם קוראים לה "אנחנו מפענחים רציחות".
הסיבה היחידה שבגללה הספר לא קיבל שני כוכבים זה ההומור הבריטי היבש של אוסמן, שממנו יש בשפע בספר, אבל הדמויות שלו קצת מוגזמות ואקסצנטריות.

האם אקרא את הבא של אוסמן? סביר להניח שכן, אם הוא יחזור לקשישים שלו מהספרים הקודמים.

אם הוא מתחיל סדרה חדשה בנוסח של הספר הנוכחי, שישכח ממני. כך הוא ימכור רק 999,999 עותקים.”