מקבץ מסיפוריו הטובים ביותר של פוקנר בתרגום חדש ומצוין, הנו ללא ספק סיבה לחגיגה ספרותית.

פוקנר נפטר בשנת 1962 כשמאחוריו רזומה עשיר של יצירה ופרסים חשובים, כולל פרס נובל לספרות בו זכה ב-1949, ואשר אותו תרם להקמתה של קרן פן-פוקנר להענקת פרסים בתחום הסיפורת.

כתיבתו של פוקנר מאופיינת במעטה של ריאליזם נוקב, הטומן בחובו עזות רגשית, אירוניה בועטת, ביקורת חברתית וחמלה הומנית.
בסגנון כמעט קשוח ובמבט חד וצלול מתאר פוקנר את הדרום הישן בארה"ב,
כאשר בכל סיפור הוא בורא פיסת עולם אחרת במין זום-אין על סיטואציות ודמויות והתרחשויות.
חלק מהסיפורים כתובים בגוף ראשון, לעתים קרובות על-ידי דובר ילד. פוקנר מפליא להיכנס לנעליהם של ילדים והוא וירטואוז בשימוש בשפה ההולמת את גילו של הדובר ואת שאר מאפייניו.

הסיפור "ורד לאמילי" הוא המפורסם ביותר, סיפור עם דובר-עד המגולל את קורותיה של אמילי, רווקה מקשישה המסתגרת בביתה המטונף ולא משלמת את מיסי העיר למרות כל מאמציהם של נכבדיה. הסיפור מדיף ניחוחות של מסתורין ומעלה את הלא-מודע של הקוראת לרמה מסוימת של חרדה, עד שסופו חושף היטב את המקור לתחושות הללו.

בקריאת הסיפור "שמש הערב" מתהפכת הבטן מאגרופיו הספרותיים של פוקנר, המצליח להעביר בסגנונו הישיר, המעורר מחשבה, את פחדיה של משרתת שחורה החיה בתחושה של קץ ממשמש ובא; עליבותה של המשרתת, בניגוד לחריצותה וכישרונותיה הפיזיים, משתלבים יחדיו לכדי דמות טרגית הזויה ומוקצנת, כאשר הסוף הפתוח מדגיש עוד יותר את סמליותה הרבה. הסיפור נכתב על-ידי אחד מילדי המשפחה בה עובדת המשרתת והוא משתמש בטכניקת זרם התודעה באופן גאוני, בעיניי.

בסיפור האחרון בספר, "מרוץ בוקר", כותב ילד בן 12 על מרדף שערך יחד עם חבריו הציידים אחר צבי עקשן. זהו סיפור לא קל, 20 עמודים של מרדף סיזיפי למדי ונחוש, אך הוא שווה את המאמץ ולו רק בזכות הסיום העצמתי והמדהים, בו הילד ואביו המאמץ משוחחים בינהם: חולפות שם כמה מחשבות ומילים מרגשות מאוד ובעלות חכמת חיים נדירה. בהתחשב בכך, לא מפתיעה כלל בחירתה הנבונה של רחל פן לחתום את המקבץ עם "מרוץ בוקר".

12 סיפורים הוא אחד הספרים שיצאו לאחרונה שמשמחים אותי מאוד, כחובבת קלאסיקה מושבעת, שכן הוא מייצג בעיניי את התשוקה החיה-עדיין לספרות איכותית הארד-קור, כזו של פעם, שליחה לא נס ולא ינוס לעולם.

מקבץ מסיפוריו הטובים ביותר של פוקנר בתרגום חדש ומצוין, הנו ללא ספק סיבה לחגיגה ספרותית.

פוקנר נפטר בשנת 1962 כשמאחוריו רזומה עשיר של יצירה ופרסים חשובים, כולל פרס נובל לספרות בו זכה ב-1949, ואשר אותו תרם להקמתה של קרן פן-פוקנר להענקת פרסים בתחום הסיפורת.

כתיבתו של פוקנר מאופיינת במעטה של ריאליזם נוקב, הטומן בחובו עזות רגשית, אירוניה בועטת, ביקורת חברתית וחמלה הומנית.
בסגנון כמעט קשוח ובמבט חד וצלול מתאר פוקנר את הדרום הישן בארה"ב,
כאשר בכל סיפור הוא בורא פיסת עולם אחרת במין זום-אין על סיטואציות ודמויות והתרחשויות.
חלק מהסיפורים כתובים בגוף ראשון, לעתים קרובות על-ידי דובר ילד. פוקנר מפליא להיכנס לנעליהם של ילדים והוא וירטואוז בשימוש בשפה ההולמת את גילו של הדובר ואת שאר מאפייניו.

הסיפור "ורד לאמילי" הוא המפורסם ביותר, סיפור עם דובר-עד המגולל את קורותיה של אמילי, רווקה מקשישה המסתגרת בביתה המטונף ולא משלמת את מיסי העיר למרות כל מאמציהם של נכבדיה. הסיפור מדיף ניחוחות של מסתורין ומעלה את הלא-מודע של הקוראת לרמה מסוימת של חרדה, עד שסופו חושף היטב את המקור לתחושות הללו.

בקריאת הסיפור "שמש הערב" מתהפכת הבטן מאגרופיו הספרותיים של פוקנר, המצליח להעביר בסגנונו הישיר, המעורר מחשבה, את פחדיה של משרתת שחורה החיה בתחושה של קץ ממשמש ובא; עליבותה של המשרתת, בניגוד לחריצותה וכישרונותיה הפיזיים, משתלבים יחדיו לכדי דמות טרגית הזויה ומוקצנת, כאשר הסוף הפתוח מדגיש עוד יותר את סמליותה הרבה. הסיפור נכתב על-ידי אחד מילדי המשפחה בה עובדת המשרתת והוא משתמש בטכניקת זרם התודעה באופן גאוני, בעיניי.

בסיפור האחרון בספר, "מרוץ בוקר", כותב ילד בן 12 על מרדף שערך יחד עם חבריו הציידים אחר צבי עקשן. זהו סיפור לא קל, 20 עמודים של מרדף סיזיפי למדי ונחוש, אך הוא שווה את המאמץ ולו רק בזכות הסיום העצמתי והמדהים, בו הילד ואביו המאמץ משוחחים בינהם: חולפות שם כמה מחשבות ומילים מרגשות מאוד ובעלות חכמת חיים נדירה. בהתחשב בכך, לא מפתיעה כלל בחירתה הנבונה של רחל פן לחתום את המקבץ עם "מרוץ בוקר".

12 סיפורים הוא אחד הספרים שיצאו לאחרונה שמשמחים אותי מאוד, כחובבת קלאסיקה מושבעת, שכן הוא מייצג בעיניי את התשוקה החיה-עדיין לספרות איכותית הארד-קור, כזו של פעם, שליחה לא נס ולא ינוס לעולם.