ביקורת ספרותית על השקרים שאני מספרת מאת ג'ולי קלארק

---

לפעמים הספרות הפופולרית המערבית של ימינו מזכירה לי את ספרות הילדים החרדית שקראתי כילדה.
זאת היתה ספרות דידקטית מאוד, היא נבעה מתוך סט ערכים נוקשה. היה ברור מה הטוב ומה הרע ומי הטובים ומי הרעים. הנבלים בדרך כלל היו גויים אנטישמיים מרושעים, נאצים או מיסיונרים.
אם הספר רצה להיות חדשני ומקורי במיוחד - אולי הרשע היה נאצי שהוא גם מיסיונר, שיהיה איזה טוויסט בעלילה שיפתיע את הקורא המנוסה.

יותר מדי ספרים שאני קוראת כיום בנויים בצורה דומה. נכון, הרעים והטובים הם לא אותם רעים וטובים, אבל המחוייבות לסט ערכים נוקשה ולטוב ורע שנובעים ממנו היא אותה מחוייבות.

***

"השקרים שאני מספרת" הוא סיפור רובין הוד מודרני.
נוכלת מוסרית, מומחית בהעמדת פנים, השתלבות וקסם אישי, בוחרת בקפידה את הקרבנות שלה ועוקצת רק את הרעים.
ומי הם הרעים? כמובן, גברים לבנים עשירים ופריווילגים, שהם כולם קפיטליסטים שונאי עניים ומיזוגנים שונאי נשים.
ההבדל הגדול בין הספרות החרדית לספרות המודרנית הוא כמובן במודעות העצמית: בעוד שהכותבים החרדים ידעו היטב שהם כותבים ספרות דידקטית, כותבים מודרניים פחות מודעים לזה. להפך, בעיני עצמם הם כותבים ספרות חתרנית, ספרות שיוצאת נגד הממסד. ספרות שמערערת על מבני הכוח של החברה, מסייעת בניתוץ הפטריארכיה, במלחמה במיזוגניה ובגזענות ובכל הרעות החולות של החברה.
בשנים האחרונות, תמת המאבק בין טוב לרע איבדה קצת מהפופולריות שלה. בעידן הנרטיבים, עברנו לספר סיפורים מורכבים יותר: במקום רע וטוב מובחנים, עברנו לדבר על האוריג'ן סטורי של הנבל. איך הוא בעצם הפך למי שהוא, מאלו נסיבות חיים אומללות ודיכוי הוא צמח. גם הטוב הועמד בספק: האם הוא צמח בסביבה פריווילגית שאיפשרה לו להגיע לאן שהגיע? האם הפריווילגיות מעוורות אותו מלראות תמונה מורכבת ומלאה יותר? האם הוא מבין שהכללים חלים גם עליו או שהסיפור לפיו הוא חי, הסיפור שהופך אותו לטוב בעיני עצמו והסביבה, מאפשר לו לכופף את הכללים ולזכות בסליחה או אפילו הערכה שלא מגיעה לו? ואולי הוא בכלל לא טוב כמו שנראה לנו, אלא רק דימוי מורכב שהמדיה יצרה?
אבל הספרים שאני קוראת בתקופה האחרונה אולי הלכו עוד צעד קדימה: בניסיון למצוא את המדכאים שדיכאו את הנבל והפכו אותו לכזה הם טיפסו מעלה מעלה ממדכא מרושע למדכא מרושע עד שהגיעו למדכא הראשי, פריווילג העל, הגבר הלבן. וזהו, שם זה נעצר. שם כבר אין מה לחפש אוריג'ן סטורי, נסיבות, מורכבות. שם חזרנו שוב לדמות נבל קלאסית: מרושע ללא תירוצים. שונא נשים, שונא עניים, עשיר, משתמש במערכת לצרכיו. ותחת הרושם שכל זה הוא מאוד חתרני, חדשני, מנכיח קולות מושתקים ומגניב - חזרנו לסיפורים, איך לומר, מעט ילדותיים שבהם כל הרעים הם נורא נורא רעים, הכי רעים שאפשר. וגם קצת טיפשים, על הדרך.

***

ואחרי כל זה, בסך הכל מדובר בספר חביב, קריא וזורם.
כאמור זה סיפור רובין הוד מודרני, סיפור על נוכלת שמשתמשת בכישוריה כדי לקחת בחזרה את מה שנעשק ממנה ומאחרות - כן, רק אחרות, בעולם של הספר נשים עומדות זו לצד זו נגד הגברים שהם כולם מרושעים או מאכזבים, והאחווה הנשית הזאת היא הדרך היחידה לתקן את העולם.
עיתונאית שעוקבת אחר הנוכלת מעוניינת לכתוב עליה כתבה ולפרסם את מעלליה, ועל הדרך להשיג גם צדק אישי בשל עוול שהנוכלת גרמה לה בעבר. בין השתיים נרקמת חברות מבוססת אינטרסים ורמאויות הדדיות, האם יכול להיווצר שם קשר אמיתי שהוא מעבר לכל זה? או שגם זה רק טריק בדרך לעוקץ הבא?
מעשי הנוכלות שהספר מתאר נראו לי קצת מופרכים, מבוססים הרבה יותר מדי על קסם אישי ועל מזל, אבל יכול להיות שככה באמת עובדים נוכלים אמיתיים. יכול להיות שנוכלות אכן מבוססת על קסם אישי ובטחון עצמי מופרזים והרבה שיטת מצליח.
ספר לקרוא אם אתם מחפשים משהו קליל ולא לוקחים ללב כשמישהו מנסה לחנך אתכם בהתלהבות יתר.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על השקרים שאני מספרת