ראביט הייז נכנסת להוספיס. יש לה עוד 9 ימים לחיות. 9 ימים יקרים אמנם של גסיסה אבל חיים. ב 384 עמודים מתוארים חייה של ראביט הייז מיום היוולדה עד יום מותה. בצבעים חיים, בהומור, בעצב כי ראביט הייז החד פעמית עומדת למות.
הסיפור הזה מיוחד בזכות דמויותיו המיוחדות. כשקראתי שאלתי את עצמי מאין נובעת הרגשת התקווה המלווה את הסיפור. היא נובעת מהמשפחה יוצאת הדופן המתוארת בו. הם אנשים רגילים, לא מיוחדים בשום מובן, המתנהגים באופן אחר. זו משפחה שמקבלת את חבריה באהבה. הם לא מצפים שילדיהם יהיו "מוצלחים". הם מקבלים אותם כמו שהם. זו משפחה שחבריה עושים דברים קטנים האחד עבור השני. לא כי "כך צריך". אף אחד לא מדרבן אותם לעשות זאת, מבוגרים וילדים "נותנים" האחד לשני פיסות קטנות של רגש. מבוגרים וילדים "מקבלים" האחד מהשני כוח ואומץ. וצריך אומץ רב כדי ללוות בת משפחה אהובה בדרכה למות.
הסיפור משולב בבלוג של ראביט הייז – עיתונאית , אם חד הורית, בת אהובה, חברה, אחות מסורה - מהרגע שהתגלתה המחלה, העליות והמורדות האכזריות – התקווה, האופוריה, האכזבה המרה כאשר ההחלמה מתבררת כתעתוע. מלחמה במחלה לאורך כל הדרך של ראביט ובני משפחתה. והאומץ. היכולת לצחוק גם כשהמצב חמור מכל והנכונות לכלוא את הדמעות ולגרש אותן כי הייאוש אינו אופצייה. בסיפור הזה הדרך חשובה יותר מהתוצאה הידועה מראש.
בדרך כלל אני לא אוהבת ספרים המתארים מחלות סופניות. אני נרתעת ממה שנתפס בעיני כלחץ על בלוטות הדמעות בסיפורים כאלה. הספר הזה שונה. בזכות ייחודיות דמויותיו ואמינות התנהגותם, בזכות הכתיבה האמינה והכנה, בזכות יכולתה של מקפרטלין לצייר את הנושא הכה מדכא ומפחיד בצבעים שאפשר כמעט לראות אותם של אהבה ושל תקווה. אני שמחה שהספר התגנב בטעות לספרים שלקחתי. כי לו הייתי יודעת מה הנושא אין לי ספק שלא הייתי קוראת אותו. וההפסד היה כולו שלי.














