ביקורת ספרותית על אי-סבירות האהבה מאת האנה רוטשילד
ספר מעולה

---

ליצן קטן שלי, אולי תרקוד איתי?

צעירה עם קול נמוך וענוג של משוררת, ועם חושים של אשת מכירות ממולחת, הצליחה להוליך אותי לערמת הספרים שמעליהם התנוסס השלט, חדשים. אני רואה שאתה מתעניין בז'אנר של רומנים המשלבים אמנות והיסטוריה, לבטח יעניין אותך הספר אי - סבירות האהבה. היא שלפה בעדינות את הספר והעבירה אותו לידי בצורה כל כך משכנעת, שכמעט הושטתי לה את כרטיס האשראי שלי בפעם השנייה באותו הערב. עצרתי לרגע, והבטתי אל הספר, אל הלב הילדותי הענק הבוהק באדום הממלא את כל כריכתו, ומעניק לו דימוי של רומן רומנטי למשרתות, ורצתי לזעוק לא. אחר כך הבטתי אל האישה הדקיקה הנושאת את הלב הענק על כתפיה השפופות, ומנסה לעלות במעלה ההר כסיזיפוס עכשווי, וחשבתי אולי זה בעצם עשוי להיות מעניין, אבל הבלבול בין שני המסרים, ובנוסף השם המפוצץ, אי סבירות, כאי וודאות שלקוחה מתיאורית הקוונטים, בניסיון לחבר בין פיזיקה לאהבה, נראה עבורי יומרני ובלתי אפשרי, מה שגרם לי לומר, זה נשמע מאוד מעניין, אבל לא תודה, אולי בפעם הבאה.

בצרוף מקרים לא ברור, קראתי באותו שבוע, כתבה של נטע הלפרין, על האנה רוטשילד (נצר למשפחה), מחברת הספר, מי שהגתה אותו, במשך עשרים שנים, על ידי איסוף של עשרות פתקים לתוך קופסת נעליים, עד שיום אחד ברגע של החלטיות, היא הפכה את קרעי הרעיונות לספר. אני רוצה לקרוא את הספר שלה, חשבתי בלבי. היו עוד פרטים מפתיעים על האנה, שגרמו לי סקרנות, ודעה חיובית על המחברת, הנחשבת לאושיית אמנות ידועה באנגליה, מאלה שעומדים בראש ארגונים הקובעים את מדיניות האמנות. היא חברה בחבר הנאמנים של גלריית טייט, ומכהנת כיו"ר חבר הנאמנים של הנשיונל גלרי בלונדון - האישה הראשונה בתפקיד זה. היא פעלה לצד אביה בעסקי הפילנתרופיה של האמנות. אלוהים אמרתי לעצמי, האישה הזאת יכולה לספר על כל מה שקורה מאחורי הקלעים, על מאבקי היוקרה והכוח בעולם האמנות. אבל מה ששבה את ליבי סופית הייתה העובדה, שרוטשילד הגיעה בצעירותה לפריז, ושם היא הרגישה בדידות גדולה. בלובר היא ראתה את תמונו של אנטואן ואטו, "Pierrot" תמונת הליצן העצוב, מהמאה ה-18, שנגעה בתחושותיה כליצנית עצובה, עובדה שחברה אותי לדמוי ילדותי, לשיר הליצן, אותו שר בני ברמן הטרובדור. את הספר הזה אני מוכרח לקרוא מלמלתי לעצמי. למחרת בתום העבודה. חזרתי לחנות הספרים. כשאשתי בפעם המי יודע, ראתה אותי פורק ספר חדש, היא גרמה לי להשפיל את עיני, בניסיון להתחמק ממבטה הזועם, ומהאמירה המיואשת שלה, זה לא צחוק, זה כבר מחלה אנושה אצלך, אתה מכור.

אז מה אני אומר על הספר, מיד והרבה.

הספר הזה, הצחיק והעציב אותי, הוא סרקסטי באופן שהוא מסיר מסכות מעל המעורבים בסחר האמנות, ומגלה שתרבות לא בהכרח קיימת שם, אלא, מסכות של צביעות, אגו ללא הגבלה, יצרים אפלים וגועשים, ולא פעם אכזריות.

התחלת הספר סוחפת, יצירתו של ואטו, אי - סבירות האהבה, נחשבה כאבודה במשך שנים, כעת עם גלויה, נאבקים עליה רוכשים פוטנציאלים, כל אחד מטעמים שונים, רובם מבקשים לבטא כוח באמצעות החיבור ליוקרה שהתמונה לכאורה מעניקה, או לזכות בקסם המסתורי המיוחס לתמונה, המבטאת אהבה נואשת. רוטשילד מציגה אותם, אחד אחד, כמתחרים שעוד רגע יזנקו למסלול הקנוניה. מי יפסול, או ימעד, ומי יחתוך את קו הגמר שברשותו היצירה הנחשקת?

גיבורת העלילה שלנו, אנני, צעירה בודדה, שהדייט שלה אמור היה להגיע לארוחת ערב מושקעת, הבריז, ואנני כל כך השתדלה, שבשארית כספה קנתה לו מתנה, תמונת זוג אוהבים כמשאלה. במבט נוסף, דמות הגבר השני ביצירה, הוא הליצן פיירו , התגלמות הלעג והעצב, מי שאהבתו נדחתה. באותו ערב היא גם נדרשת לאסוף את אימה האלכוהוליסטית מתחנת המשטרה. אהבתי את אנני ברגעי העצב והצחוק גם יחד, באופן שבו היא מספרת את סיפור הבדידות והעצבות האנושית.

האם רכישת הציור של ואטו על ידי אנני, במחיר אפסי בחנות עתיקות, והגילוי בהמשך כי מדובר ביצירה חשובה שנחשבה אבודה, תגרום לערכה להמריא לשחקים, תשנה את גורל אנני, והיא תהפוך למיליונרית, ואולי סוף סוף תמצא בעל ראוי ? על כך עונה אנני וגם האנה, לכו לעזאזל, אגדות יש רק בספרים ולא בחיים. ובכל זאת הספר הזה מלהטט בקרקסיות בקו התפר שבין אגדה למציאות.

עדיין לא הגענו לשיא הטירוף והגאוניות של הספר, העובדה שהיצירה היא בעצם גיבורת העלילה, המספרת את סיפור האמנות ונתח היסטוריה בן שלוש מאות שנים, דרך נקודת מבטה, כאותו זבוב, או תמונה על הקיר, הנוכחת באירועים הגדולים, ובחיי גיבורי העלילה, ומשתפת אותנו בדעתה עליהם. לעתים היא לועגת לאמנים ולשיגיונותיהם. היא הופכת לפילוסופית, בשעה שהיא לעוגת למושג האהבה כתשוקה זמנית. היא מספרת בשנינות על בעליה השונים והמשונים, מחזיקי היצירה. שניים מהם, קתרינה הגדולה שהייתה ידועה בחיבתה הרבה לגברים, וז'וזפין, רעיית נפוליאון," שיכלה לעשות אהבה כל היום והלילה," בכדי שנפוליאון ירגיש כובש ואהוב.

האם הרגשתם פעם מאוהבים בספר?

לי זה קרה בספר הזה, אהבתי את היצירה שהפכה לאנושית, ואת אנני שהייתה לי חברה במהלך הקריאה, ומעל לכל את מחברת הספר, האנה רוטשילד, יחד חלקנו דעות על מושג האהבה המתעתע, ועל האופן שבו דמותו העצובה והמצחיקה של הליצן נוגעת בנו.

האנה רוטשילד, תעשי לי ספר.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
אנטואן ואטו, שחקן הקומדיה דל'ארטה, פיירו, 1718-19, מוזיאון הלובר.
umb/f/f5/WatteauPierrot.jpg/800px-WatteauPierrot.jpg

הליצן
בני ברמן
מילים: מרדכי לבנון
לחן: בני ברמן:

היו היה פעם,
כך סבתא אומרת,
היו היה פעם קרקס.
בין חבל לחבל
שם דמות מכרכרת
זאת דמות הליצן הננס.

שמש עולה יורד גם הליל
אך הליצן עוד ממשיך וצוהל.

קטן וזעיר הוא נראה מול היתר
אך עת לזירה הוא נכנס -
פורץ הקהל בתשואות חן לפתע
לכבוד הליצן הננס.

שמש עולה...

עיניו מעולם לא ידעו מה זה בכי
עצוב רק אצלו המבט.
דמעה מעולם לא ירדה לו על הלחי,
כי הוא להצחיק רק נועד.

שמש עולה...

וערב אחד אביו מן החבל
נפל וגופו התרסק.
בכה הקרקס עת טמנוהו בקבר,
אך בנו הליצן עוד צוחק.

שמש עולה...

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על אי-סבירות האהבה