“אולי הבעיה הגדולה שלי עם רומנים היסטוריים היא העובדה שאחד הרומנים ההיסטוריים הראשונים שקראתי בחיים היה רוחות מלחמה ומלחמה וזכרון. אפוס רחב יריעה, מאחוריו תחקיר מעמיק, היכרות מעמיקה עם התקופה וסגנון החשיבה של האנשים שחיו בה, (טוב, זאת לא חכמה, הרמן ווק היה בעצמו בן התקופה), דמויות נוגעות ללב, בדויות, נמצאות בצמתים חשובים ומשמעותיים של התקופה ההיסטורית שבה הן חיות ונפגשות עם כמה מהגיבורים ההיסטוריים של התקופה, אבל פגישות חטופות שמעגנות את הדמויות הבדיוניות בתקופה ומחברות את הסיפור שלהן לסיפור ההיסטורי ועדיין משאירות את הפוקוס של הספר על הדמויות הבדויות ולא על האמיתיות.
הספר הזה העלה כל כך את הסטנדרטים שלי לרומן היסטורי טוב שלמרות שאני אוהבת רומנים היסטוריים, תיאורטית, בפועל אני לא ממש קוראת כאלה.
אפילו הרמן ווק עצמו לא הצליח לעמוד בסטנדרטים האלו ברומן ההיסטורי שלו על תקופת קום המדינה…
ולכו תמצאו רומן היסטורי טוב, כשיותר מדי רומנים היסטוריים בני ימינו הם למעשה סוג של רומנים רומנטיים שמשתמשים בתקופה ההיסטורית כמעין רקע מנצנץ שיוסיף נופך דרמטי/טרגי/רומנטי לספר בינוני ומטה.
יותר מדי רומנים היסטוריים כתובים על פי נוסחה קבועה שמשלבת סיפור רומנטי דליל בן זמננו עם סיפור היסטורי רומנטי מקביל ודליל לא פחות (בדרך כלל יש שם יומן אבוד או מכתבים שנמצאו בעליית הגג). או שהם כתובים מכמה נקודות מבט של כמה גיבורים שונים שחייהם משתלבים זה בזה, כי להיצמד לגיבור אחד ולפתח אותו מספיק זה מאמץ גדול מדי. על הכריכות שלהם אפשר למצוא בדרך כלל אישה נאה בבגדי וינטג', לפעמים מהצד או מאחור, תסרוקת מנופחת או כובע מהודר, מעיל ארוך, מזוודה מיושנת, אופניים, גם הם וינטג' כמובן, עם סלסלת קש בהירה, מעטפה מבויילת.
הבנתם, נכון? ואני מדלגת מעליהם בספרייה בלי לנסות אותם בכלל:
קייט קווין, אלן פלדמן, מדלן מרטין, קריסטין הרמל, כריסטין האנה, סטפניה אאוצ'י, מלאני בנימין, מרתה הול קיילי, דיינה ג'פריס, ויקטוריה היסלופ, רשימה חלקית שליקטתי בקלות מאתר עברית בניסיון להדגים לכם על מה אני מדברת.
לא קראתי אותם, אני פשוט יודעת מהכריכה שהם לא בשבילי.
אז איך בעצם, למה בעצם, לקחתי את הספר הזה מהספריה?
אין שום סיבה, באמת.
אולי הכריכה האחורית שסיפרה לי על עלילה די פשוטה בסך הכל: חייל צנח אל מותו בשטח אחוזת פארלי. מתעורר חשד כי הוא מרגל ובן קרסוול, שגדל בשכנות לאחוזת פארלי, נשלח לחקור עם מי היה המרגל אמור ליצור קשר ועל הדרך, מתכנן לחזר אחר בתו היפה של לורד וסטהאם, הבעלים של אחוזת פארלי. כלומר, לכאורה לפנינו לא רק רומן היסטורי רומנטי אלא מעין רומן בילוש בריטי קלאסי. whodunit באחוזה בריטית רק שבמקום לחפש רוצח בין בני האצולה והמשרתים - מחפשים מרגל. נשמע נחמד, לא?
טוב, זה לא היה בדיוק ככה. הספר די התפזר בין לונדון, פריז, בלצ'לי פארק, העלילה עברה בין נקודות המבט של דמויות שונות, שאף אחת מהן לא מקבלת יותר מדי עומק, זה בעצם היה… ובכן, פחות או יותר הרומן ההיסטורי שתיארתי למעלה. לא מעמיק במיוחד, דמויות שנשכחות בקלות בסוף הקריאה ובכל זאת - ספר שהיה קשה לי להניח מהיד וקראתי עד הסוף. להגיד שהוא היה מפתיע או מתוחכם באיזושהי דרך? לא ממש. מי הנבל הראשי בסיפור תוכלו לנחש די מהר, וההטעיות בדרך ככל הנראה לא ממש יבלבלו אתכם. לא, זאת לא אגתה כריסטי ולא ג'ון לה קארה. סתם ספר נעים לקריאה שיישכח די מהר אחרי שתסיימו
האם אקרא משהו מספריה האחרים של הסופרת? לפי התקצירים שלהם בשניהם גיבורה בת זמננו חוקרת תעלומה מהעבר המשפחתי… באחד יש מחברת ציורים של סבתא, בשני מכתב אבוד שמעולם לא נשלח… בקיצור, לא תודה.
אסתפק בזה.”
