השפה היא ההמצאה האנושית הגדולה מכולן. שפה היא לא רק הדרך בה אנחנו מתקשרים, היא עצם היכולת שלנו לחשוב, לדמיין, להבין את עולמנו. והיא עוצבה במשך הדורות למה שאנחנו מכירים היום, ויש האומרים שמשל "מגדל בבל" היה אמת לאמיתה כי כל השפות (עשרות אלפים? מליונים?) התפצלו משפה אחת, זו בה הומו ספיינס היה צריך לומר לרעהו "הסח את דעתו מלפנים ואני אפתיע אותו מאחור"...

הספר הזה לוקח אותנו למסע מרתק של ההשתלשלות

ספרו של גיא דויטשר הוא ספר עיון העוסק בקשרי הגומלין בין שפה לתרבות. אך אל תטעו ותחשבו כי מדובר בספר אקדמי ומשעמם, המיועד לבלשנים וחוקרים בלבד.

ההיפך הוא הנכון. כתיבתו של דויטשר קולחת, נעימה ומתובלת בהומור. הוא כותב על נושאים מדעיים בשיא הרצינות אך באופן כה מושך ומרתק עד כי נדמה שמדובר בספר מתח ולא בספר עיון לכל דבר.

ובמה מדובר? דויטשר מתייחס לשתי סוגיות מרתקות מתחום הבלשנות וחקר התרבות. הר

אחד הספרים המצמררים שקראתי בימי חיי והפך בשעתו לסרט פולחן היה ״פסיכופת אמריקאי״.
אחסוך מכם את הפרטים הדוחים, האימה והניתוחים הפסיכולוגים כי אין בכוונתי לדון בו אך שני דברים מצאו חן בעיני בעלילה זאת: ישירותו של המספר וההומור השחור שבה.
מלכתחילה מצהיר הדובר על אישיותו ובכך מכין אותנו לזוועות העומדות להגיע. לא יהיו הפתעות פה, כמו מתכוון להגיד ואל תאמרו שלא הזהרתי אתכם מראש.
הוא פותח בתיאור ״האני מ

הדבר היחיד שמצדיק קריאת ספרים בתקופת מבחנים הוא התירוץ "נכון, אני קוראת את הספר הזה עכשיו, אבל הוא קשור לתחום שאני לומדת."
והספר הזה הוא בחירה כל כך נהדרת. זהו ספר מרתק שגרם לי לצחוק בקול רם, הישג מרשים מאוד אם לזכור שמדובר בספר מדעי.
הספר עוסק בשאלה שנשפך עליה המון דיו (דם של בלשנים): האם השפה משפיעה על הדרך בה אנו רואים את עולמנו? זוהי שאלה כבדת משקל, ומעניינת מאוד. בזהירות רבה, דויטשר מנפה ד

גלגולי לשון הוא הספר העיוני האהוב עליי. הוא היה אחת המתנות הנפלאות ביותר שהענקתי למוח שלי. היה בו מעין קסם אופטימי שלא נלווה לספרים עיונים אחרים, שהשרה עליי יצירתיות. לא רק סקרנות אינטלקטואלית, אלא התרגשות של ממש נלווית לחשיפת סודותיה ונפלאותיה של השפה האנושית. מעין פליאה.

בכתיבה מצחיקה וחריפה, דויטשר מתחקה אחרי התנועה המתמדת של השפה כיצור חי של ממש, התהוותה היומיומית בפי אינספור אנשים חיים שלא

הסוגייה אליה נדרש המחבר היא: איך משפיעה לשונינו על מה ואיך אנחנו חושבים? אם אין לנו מילה לאיזשהו מושג, האם זה מקשה עלינו מלחשוב עליו בכלל? אם שני מושגים מכוסים ע"י אותה מילה, האם דוברי אותה לשון נוטים לטשטש את ההבחנה ביניהם? ובכיוון ההפוך: האם לשונות מתפתחות בהתאם לאופי הלאומי של כל עם ועם?

מי שאי פעם למד שפה זרה באופן יסודי שם לב שבין שתי לשונות אין, לגבי רוב המלים, יחס חד-חד. בעיתון אנגלי

מאחר והספר משווק כתאוריה של התפתחות לשון בני אדם, נושא רחב למדי, כדאי להתחיל עם מה זה לא. זה לא על אטימולוגיה — התמרתן של מילים נבחרות בדרכן מלטינית לצרפתית והלאה לאנגלית. זה לא על אילן היוחסין של שפות העולם (הודו-אירופאית ובנותיה היוונית, הלטינית, הפרסית וכו'). זה לא על העבר הרחוק כשעברנו מנהמות קופים ללשון בסיסי.

מה כן? זה ספר על השתכללות והידייקות הלשון. על התפתחות נטיות הפעלים (זמן עבר-

ביום בהיר אחד אחי העלה לדף הפייסבוק שלו תמונה של שמלה וכתב "מי שחושב שהשמלה הזאת כחולה-שחורה ולא לבנה-זהובה כמו שהיא באמת מפסיק להיות חבר שלי". חשבתי שהוא מתבדח, כי הלא ברור לעין שהשמלה בגוונים שונים של כחול כהה ושחור, אבל אז קראתי את התגובות השונות והתברר לי שהוא לא. ובכן, אותה שמלה, אותה תמונה, ואנשים רואים אותה בצבעים שונים. לא קוראים בשמות שונים לאותם צבעים, אלא רואים אותה שונה.

ובזה עוסק ח

על הספר ניתן לאמר כי הוא מענין מאוד, מבדר,מקסים ומבלבל.
כשחשבתי עליו בסוף, הרגשתי כי כמו במשל הכרם :"רעב נכנסתי ורעב יצאתי" ואוסיף באמצע היה כיף.
השאלה המרכזית היא האם השפה היא ראי? ואם כן לאיזה ראי? לתודעה שלנו, לנפש? או אולי למבנה הפיסי של המוח.
דרך אגב בפיסיקה ראי מחזיר כל קרינה המגיעה אליו מבחוץ, בלשוננו אנו אומרים לעתים כי ביטוי מסויים הוא ראי לנפשנו הפנימית.
הספר טועם מהכל מערבב את הדברי