ביקורת ספרותית על בראי השפה - כיצד המילים צובעות את עולמנו מאת גיא דויטשר
ספר טוב

---

ביום בהיר אחד אחי העלה לדף הפייסבוק שלו תמונה של שמלה וכתב "מי שחושב שהשמלה הזאת כחולה-שחורה ולא לבנה-זהובה כמו שהיא באמת מפסיק להיות חבר שלי". חשבתי שהוא מתבדח, כי הלא ברור לעין שהשמלה בגוונים שונים של כחול כהה ושחור, אבל אז קראתי את התגובות השונות והתברר לי שהוא לא. ובכן, אותה שמלה, אותה תמונה, ואנשים רואים אותה בצבעים שונים. לא קוראים בשמות שונים לאותם צבעים, אלא רואים אותה שונה.

ובזה עוסק חלק נכבד מן הספר. כלומר לא באשליות אופטיות, אלא בצבעים, ובדרכים שיש לנו כדי לתאר אותם. האם היוונים בתקופת הומרוס היו עוורי צבעים ולכן לא היה בלשונם שם לצבע היין, בשונה מצבעו של הים או צבען של הכבשים, או שמא העדר השמות לצבעים הוא זה שמנע מהם לראות אותם נכוחה? האם שפה משנה מציאות? או שמא המציאות משפיעה על השפה? האם שפות שבהן יש התייחסות שווה לזכר ולנקבה, גורמות לתרבות הדוברת אותן להיות יותר שוויונית בימס בין המינים? האם המורכבות של שפה מעידה על מורכבות החשיבה של האנשים הדוברים אותה? ולמה זה נראה לנו טבעי לסמן כיוונים בשמאל וימין במקום בארבע רוחות השמיים? המון שאלות על התפר בין שפה, מחשבה, הרגלים, תרבות. אני לא יודעת אם הספר עונה על כל השאלות, אבל הוא לפחות מעלה אותן, מציג את ההיסטוריה שהן עברו על כל גלגוליה, תהפוכותיה, גחמותיה, והאופנות הרלוונטיות.

את גיא דויטשר הכרתי בזכות ספרו הקודם "גלגולי לשון". בספר ההוא פיתח דויטשר תזה מעניינת בבלשנות, והראה כיצד שפות מתפתחות בעזרת שני כללים פשוטים של שחיקה (הנובעת מעצלות) ובנייה (הנובעת מהצורך להבליט). אז גלגולי לשון, מלבד היותו זורם, בהיר, ומאיר עיניים, היה גם בנוי לתלפיות מבחינה לוגית, והיווה חויית קריאה מענגת ביותר. עכשיו גיליתי שהוא בכלל התחיל ממתמטיקה, ואז הכל מובן. הספר הנוכחי עדיין כתוב בצורה בהירה מאוד ומלאת הומור. עם זאת, הוא פחות מקיף מקודמו. בפרט, קצת קשה למצוא בו תזה אחת שלמה. התחושה היא של כמה הערות שוליים שהתאספו להן יחד, אבל לא מתחברות יחד, וגם בנפרד לא ברור מה השורה התחתונה. אף על פי כן, זהו ספר טוב, מלא ידע המסופר בצורה לא מכבידה וכן מחכימה. מומלץ.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על בראי השפה - כיצד המילים צובעות את עולמנו