“אומנם נטלתי את הספר לידי בהתרגשות ובאהדה רבה (גדולות ונצורות שמעתי עליו), אך במהלך הקריאה בו נכונה לי אכזבה כה גדולה עד שהתקשיתי לסיימו. ייתכן ואקומם עלי רבים, שכן לספר יש מעמד של ספר פולחן, ובכל זאת אינני יכול להימנע מהבעת דעתי: מצאתי קטעים רבים וארוכים בספר שטחיים, לא ממצים ואף מקוממים. ההסברים האבולוציוניים (למשל בעמודים 40-38) בלתי מדויקים להפליא ומתוארים בצורה מניפולטיבית, כזו שתתאים לגישתה של הכותבת.
הכותבת מתייחסת אל "הרצף" לא כאל מושג, אלא כאל ישות חיה ופועמת (למשל בעמוד 78). שכל פגיעה בה פוגעת קשה בחייו של הפרט. לדידה, הפגיעה הקשה ביותר בחיי הפרט קיימת באורח החיים המערבי ובתרבותו. כדי להציג את הסטייה מאותה ישות קדומה, שאינה תלויה בזמן מובאות לאורך הספר דוגמאות מחוויותיה האישיות של הכותבת בקרב שבט היקוואנה האינדיאני, אך לא מאף חברה ואף תרבות אחרות שבהן מגודלים תינוקות בצורות ואופנים שונים. לא רק שהאופן האידילי שבו מתוארים חייהם הקשים של בני השבט מקומם, אלא שאת רוב הדוגמאות שמביאה הכותבת ניתן גם לפרש באופנים שונים ממנה, אלא שהדוגמאות שבחרה להביא נותרות חלקיות, זרות ובמידה רבה חסרות את הממד ההשוואתי הנדרש.
האמת הבסיסית, שבאופן אינטואיטיבי לחלוטין על פיה אני מגדל את בני, היא שהאדם, בעיקר בינקותו, בהיותו חסר ישע, נזקק למגע אנושי, חם ועוטף. עליו להימצא בנקודה שבה הוא מאזין להלמות הלב של זולת דואג. איני מרחיק לכת עד כדי פריקת האנרגיה העודפת של התינוק דרך גופו של המטפל (עמוד 154), אלא על הענקת תחושת ביטחון קבועה, יציבה ומתמשכת. באופן זה התינוק משתתף כצופה פסיבי בחיים הממשיים ולא שרוי בעולם ילדותי, פסטלי, פלסטי, ריק מתוכן ומנותק מהמציאות. בהקשר זה משובצות בספר אמיתות עמוקות ויפות רבות, אולם על מנת להפנים אותן אין שום צורך לקרוא את 165 עמודיו ולצלוח את המהלכים המאוד חלקיים והמאוד בלתי משכנעים שלאורכו.”
