ביקורת ספרותית על מרפי - הספריה החדשה # מאת סמואל בקט

---

אחד הספרים המצמררים שקראתי בימי חיי והפך בשעתו לסרט פולחן היה ״פסיכופת אמריקאי״.
אחסוך מכם את הפרטים הדוחים, האימה והניתוחים הפסיכולוגים כי אין בכוונתי לדון בו אך שני דברים מצאו חן בעיני בעלילה זאת: ישירותו של המספר וההומור השחור שבה.
מלכתחילה מצהיר הדובר על אישיותו ובכך מכין אותנו לזוועות העומדות להגיע. לא יהיו הפתעות פה, כמו מתכוון להגיד ואל תאמרו שלא הזהרתי אתכם מראש.
הוא פותח בתיאור ״האני מאמין״ שלו, שגרת הבוקר ורוטינת הכושר הנוקשה עליה מקפיד מדי יום.
מקלחת, תחליב לגוף וכפיפות בטן בין לבין.
סרום איכותי ומסיכת פנים משובחת ובעודו מסיר את הנוזל שהתקשה מפניו הוא מתוודה בפני הצופים שהוא, פטריק בייטמן, הינו רק רעיון. דבר מה מופשט ואינו אמיתי. אישיות מתעתעת.
מבטו קר ואדיש, הוא טורח להסתירו ואם תלחץ את ידו אמנם תחוש בבשר החם ואולי תזדהה עם סגנון חייו אך דע לך שהוא אינו שם.
אני מאוד מעריכה את צורת הכתיבה הזאת, ״הצהרת הכוונות״ המשמשת כבלם זעזועים ומדרבנת את הקורא להמשיך הלאה.
כזאת היא גם דרך חשיבתו של סמואל בקט. בכל מחזותיו מתגלה בפנינו הלך רוחו כבר מלכתחילה.
לבקט הייתה נקודת מבט עגמומית על החיים וחוש הומור עוקצני למדי.
אולי ישנה סיבה טובה לכך שהרי היה קתולי ונולד ב 13 באפריל 1906 יום שישי הטוב: החג הנוצרי המציין את צליבתו של ישו.
הוא גדל בדבלין ולמד במוסד שהיה ועדיין מאחד היפים והמוערכים טריניטי קולג', עזב לצרפת ואת רוב יצירותיו כתב בשפה הצרפתית, לא מפני ששלט בה כל כך טוב אלא לדבריו, דווקא להפך, משום שלא היה בקיא בה ולכן כתיבתו לא הייתה מושלמת אלא מהוססת, ניסיונית ואף אעז ואוסיף: מהפכנית.
כשביקרתי באירלנד לפני כמה שנים צפיתי במחזה ״סוף משחק״ (Endgame נכתב בשנת 1957).
בביקורת כתבו כי ״סוף משחק״ הינו זיקוק טהור והרסני של המהות האנושית מול המוות המתקרב. זה היה הנימוק הכי משכנע שאיי פעם קראתי ומיהרתי לרכוש כרטיסים.
נותרתי עם פה פעור בסוף ההצגה ולאחר שהוחשך האולם, כאילו נישק אותי מלאך המוות; אני חושבת שנותר לי כתם תכלכל על לחיי שלא ירד במשך שבוע.
״מרפי״ מזכיר במהותו את ״סוף משחק״ מעין קומדיה קומית-מלנכולית של חיים עקומים שלא מגיעים לשום מקום.
חוסר המוצלחות המתואר בסיפור גבה מחיר כבד מיוצרה. כתב היד נדחה לא פחות מ 42 פעמים עד שלבסוף פורסם בידי הוצאה לאור בשם ראוטלדג׳ (Routledge) ב-1938.
הסיפור עוסק בבחור אירי הנמצא בלונדון ומשתוקק לא יותר מאשר לשבת כבול בכיסא הנדנדה שלו ולחלום בהקיץ. מרפי מנסה להימנע מכל פעולה; הוא בורח מנערה עמה הוא עומד להינשא, מתחיל קשר עם יצאנית חביבה, ומוצא עבודה כאח בבית חולים פסיכיאטרי, שם הוא משחק שחמט שלא על מנת לנצח.
למתכונת הרגילה והדיגיטלית הוספו ביאורים על מנת להקל על הקורא מכיוון שהיצירה שופעת רעיונות מעולם הפילוסופיה שלא תמיד נהירים אך מצאתי את העלעול בהם מסורבל וגוזל זמן.
קראתי את הספר אם כן, עם ידע מצומצם אך הצלחתי להבין את חידתו, את חדותו ומסקנתי היא שעל אף המירמור והייאוש הנודף מעבודותיו של סמואל בקט הוא מצטייר כאדם מצחיק, אנושי ואכפתי.
ייתכן והקריאה במרפי תעורר בכם אי נוחות מסוימת, המלצתי היא לתת סיכוי ולנסות להבינו.
הערפול מתאדה לאיטו בחלקו השני של הספר והבהירות בה זוכה הקורא שווה את כל הטרחה.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על מרפי - הספריה החדשה #