ביקורת ספרותית על בראי השפה - כיצד המילים צובעות את עולמנו מאת גיא דויטשר
ספר בסדר

---

הסוגייה אליה נדרש המחבר היא: איך משפיעה לשונינו על מה ואיך אנחנו חושבים? אם אין לנו מילה לאיזשהו מושג, האם זה מקשה עלינו מלחשוב עליו בכלל? אם שני מושגים מכוסים ע"י אותה מילה, האם דוברי אותה לשון נוטים לטשטש את ההבחנה ביניהם? ובכיוון ההפוך: האם לשונות מתפתחות בהתאם לאופי הלאומי של כל עם ועם?

מי שאי פעם למד שפה זרה באופן יסודי שם לב שבין שתי לשונות אין, לגבי רוב המלים, יחס חד-חד. בעיתון אנגלי לעולם לא תקרא על אדם שטבע (drowned) בים ואחר כך הגיע לחדר המיון, כי ב-drown מובן שהאדם מת. הלאה: המילה העברית הקרובה ביותר ל-yell היא אולי "לצעוק" אבל "to yell" אפשר גם בקול מתון, במובן של "ביקורת נוקבת". "לאלף כלב" זה לא בדיוק "to train a dog" כי במילה "לאלף" יש רמז לביות, כשב-"train" מובן מאליו שהכלב כבר מבוית (tamed). מה עוד שבאנגלית אפשר "to train" גם בני אדם, מה שבעברית נקרא "להכשיר". אז לטבוע≠drown, לצעוק≠yell, לאלף≠train.

אפשר לעצור כאן, להפנים את הדקויות האלה ולהתפנות לעיסוקים אחרים. אבל אפשר גם להתקדם צעד ולשאול אם אותם הבדלים בצורה ששפה זו או אחרת מסווגת את המציאות משפיעים על הצורה שבה דוברי אותן שפות *חושבים*. האם יש בין ישראלים לאנגלים יחס שונה: למים עמוקים, לוויכוחים, לכלבים? ואם יש הבדלים כאלה, אז מה קדם למה: השפה ייצבה אופי לאומי או להפך?

הספר הזה מתאר ניסוים מבוקרים שחתרו ליישב היבט זה או אחר של מחלוקות כאלה. כן, נמצאו יחסי גומלין מסוימים בין לשון לחשיבה. לא, שום דבר מרשים. נמצא שדוברי לשונות שמייחסות מין לכל דבר (כמו עברית ושלא כמו אנגלית) נוטים לייחס (קצת) תכונות נשיות (רכה, עדינה...) או גבריות (חזק, קשוח...) לפי העניין לעצמים לא חיים. נמצא גם שרוסים, מאחר שבלשונם אין "כחול" סתם אלא "כחול בהיר" (голубой) וכחול כהה (синий) הם טיפה יותר רגישים לגוונים של כחול.

בסך הכל, תוצאות ממש לא מרעישות עולם. אפשר לומר, מאכזבות. אבל מה לעשות, כנראה זה מה שיש. או שזה מה שהצליחו עד כה להוכיח בניסוים מבוקרים, שממש לא פשוט לארגן אותם בצורה כזאת שמצליחה לזהות תוצאה חד משמעית (היינו לבודד גורם אחד מכל מני גורמים אחרים, כמו שיבין כל מי מכם שלמד אי פעם פסיכולוגיה).

עם זאת, לצד האכזבה למדתי על הדרך כל מני דברים מעניינים. למדתי שיש בעולם לשונות שאין בהן "ימין" או "שמאל" אלא רק כיווני מצפן, כך שדובר לשון כזאת לא יגיד "עקרב מטפס לך על הרגל השמאלית" אלא "עקרב מטפס לך על הרגל המזרחית" (במיקרה וגופך באותו רגע פונה דרומה).

למדתי שביפן על הרמזורים האור הירוק אינו ממש ירוק אלא ירקרק-כחלחל בגלל איך שהלשון היפנית מגדירה "ירוק".

למדתי שלשונות של עמים פרימיטיווים יש להן בדרך כלל דיקדוק יותר מורכב משיש ללשונות "גדולות" כמו אנגלית וסינית.

ואם לחזור לצד המדעי ולניסוים המבוקרים שלו: אולי בעתיד נדע יותר. הרי נשארו המון סברות סבירות שטרם נבדקו. ג'ורג' אורוול בספרו המפורסם "1984" דמיין משטר רודני שבכוונה מצמצם אוצר המלים במטרה לסכל מחשבה לכיוונים לא נוחים לו. צדק אורוול? ברור שתעמלני כל העולם מאמינים שכן, אם רק נסתכל על מאמציהם להשפיע על אוצר המלים שאנחנו משתמשים בו: "רפורמה משפטית" מול "הפיכה משטרית", "הקהילה הגאה" מול "סוטי מין", "פליטים" מול "מסתננים".

בסיכום: הנושא מעניין, הספר עצמו קצת פחות.

» ביקורות נוספות של strnbrg59
» ביקורות נוספות על בראי השפה - כיצד המילים צובעות את עולמנו