ביקורת ספרותית על אנחנו מאת דיוויד ניקולס
ספר לא משהו

---

דווקא כשמישהו, נגיד חבר בעבודה, מספר לי על מערכת היחסים שלו ושל אישתו, זאת שרוב הזמן לא קורה בה כלום כבר למעלה מעשור, זה יכול להיות מעניין, אבל כשניקולס, אחד שיודע לכתוב, מספר על אותה מערכת יחסים, ועוד כשהיא נמצאת בנקודה מכרעת, ברגע בו הבן שלו יוצא מהבית ואישתו מודיעה שהיא עוזבת אותו, זה די משעמם.

לפני שאני ממשיכה, רק הבהרה: קראתי 206 עמודים מתוך 395 אפשריים. אז התגבשה אצלי ההבנה שמניעה אותי רק האינרציה. יש סיכוי גדול שאם הייתי טסה לאנשהו וכל שאר הספרים שלי היו הולכים לאיבוד יחד עם המזוודה אז גם הייתי מסיימת אותו, כי לא מאד סבלתי, זה רק לא היה מספיק מעניין.

לכאורה אני בדיוק בגיל שבו צריך לקרוא את הספר הזה. עניין של שנים ספורות עד שגם הילדים שלי יעזבו את הבית ואז נישאר להזדקן הוא ואני, ויש סיכוי לא רע שאני אשאל את עצמי מה עוד מחכה לי ואם לא כדאי לנער את החיים שלי באיזשהו אופן ככה שהרטט לא ייעלם לתמיד.

רק שמי שמספר כאן את הסיפור זה הבחור, אחד שהחיים על הקו המונוטוני הם בדיוק מה שהוא צריך ורוצה, והמונוטוניות מאפיינת את מנעד הרגשות שלו ואת מערכת הציפיות שלו ולמרות מה שנכתב על הכריכה האחורית, אין לו שום יכולת להבין איך יכול להיות שמישהו אחר לא מסתפק בזה, ואחרי 206 עמודים חשבתי שאם הייתי צריכה לבלות איתו את המשך החיים אולי גם אני הייתי עוזבת. עובדה שלא החזקתי מעמד.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על אנחנו