• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אנחנו

אנחנו

מאת דיוויד ניקולס

הביקורת של פפיון2

תמונה של פפיון2
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
אנחנו

אנחנו

מאת דיוויד ניקולס

הביקורת של פפיון2

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של פפיון2
הוצאה לאור:כנרת
שנת הוצאה:2015
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
תושיק
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 10 שנים

“זה ספר נוסף של הסופר שכתב את "יום אחד" שמאד נהניתי לקרוא. בגב הספר כתוב "לא יאומן – ספר שמצליח להתעל”

3/3
ביקורות על אנחנו
הבאה
אין ביקורת הבאה

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 4 שנים•1 דקות קריאה

דיוויד ניקולס מתאר בצורה כנה, מצחיקה, מקורית לפעמים ומאוד מודעת לעצמה את חיי הנישואים המדשדשים של דאגלס פיטרסן לאשתו קוני,
את הקושי שלו ליצור מערכת יחסים משמעותית או אפילו נסבלת עם בנו ואת הטיול שהוא עושה עם שניהם ברחבי אירופה
בניסיון להציל או לשקם את הקשר הראשון ולשפר את השני.
היכולת של ניקולס לספר על הרגעים המצחיקים, מפתיעים מביכים או עצובים של מערכות היחסים האלו היא רוב הזמן נהדרת, הוא נוגע
בנקודות הנכונות ומפיק מהם תובנות אם כי אלו בדרך כלל מוכרות לרובנו.
העלילה עוקבת אחר עלילות המשפחה בטיול המדובר תוך חזרה לסצנות משמעותיות בשלבים המהותיים של ההתאהבות של דאגלס וקוני והקמת המשפחה.
הפרקים הם קצרים, הסגנון קליל וקולח והעלילה לא תמיד צפויה.
עקב האכילס של הספר, כמו שכתבו כאן המבקרים/ות לפני הוא שהוא לא אחיד ברמתו ובחלקים מסוימים לא מספיק מעניין ואפילו מעט מתיש,אני חושב שגרסה מקוצרת הייתה עושה לו טוב.
בסך הכל נהניתי מהקריאה, זה ספר שלא דורש הרבה, יחסית קל להתמסר אליו ולהזדהות עם הדמויות, הוא מצליח לספק מינונים טובים של הומור ואפילו לרגש קצת בחלקים.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Mira
Mira
תמונה של בת-יה
בת-יה
תמונה של rea
rea
תמונה של michalro
michalro
תמונה של נילי
נילי
תמונה של yaelhar
yaelhar
6קוראים|גיל ממוצע61|83%נשים

על המבקר

תמונה של פפיון2

פפיון2

חבר מזה 9 שנים
8 ביקורות•53 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•ספרות קלאסית
תמונה של פפיון2
פפיון2
חבר באתר מזה 9 שנים
ביקורות8
לייקים שקיבל53
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת3מתח ריגול והרפתקאות1ספרות קלאסית1

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של פפיון2

לאכול בעלי חיים

לאכול בעלי חיים

ג'ונתן ספרן פויר

יש לי בן קטן בן 6 חודשים. אחד הספרים שקיבלנו עבורו נקרא "יום בחוה" והוא הוצא לאור ע"י ההוצאה baby einstein שמתארת את עצמה כהוצאה שמעודדת סקרנות אצל ילדים ומפתחת אותם. בספר מתוארים חיים של חיות בחווה, יש שם תיאורים כמו למשל "עגלי פרות יונקים מאימהות פרות" ועל התרנגולות מתואר "רועשות ושמחות",כמובן שהכל מלווה באיורים של בעלי חיים שמחים בחיק משפחתם. כמעט כל מי שחי היום במדינה מפותחת יודע שב-99.9% מהחוות עגלים לא יונקים כלום מהאימהות שלהם - הם מופרדים מהן סביב ההמלטה, והתרנגולות רועשות אולי, אבל שמחות הרבה הרבה פחות. הדהים אותי שכבר מגיל התינוקות זה מתחיל, הספרים,תוכניות הטלוויזיה,ובהמשך גננות וגננים ועוד בהמשך מורות ומורים יוצרים מסך גדול ועבה ביננו לבין תעשיית המזון מהחי. יש לזה כמובן הרבה סיבות, אפילו המון, אבל ב-2023, הסיבות הללו הן בעיקר מסחריות והרבה פחות בריאותיות.
ג'ונתן ספרן פויר כמו רבים (וכמוני) חי חלק גדול מחייו כקרניבור ועם השנים החל להציץ מבעד למסך והפך לצמחוני. הספר "לאכול בעלי חיים" הוא תוצאה של שלוש שנות מחקר שלו על תעשיית המזון מהחי האמריקאית.
יש בספר פרקים על תעשיית העופות, הדגים, הבקר והחזירים. התעשייה מתוארת לפרטים, איך נראים חיי החיות, איך מובילים אותם, במה מאכילים אותן, באילו תרופות מטפלים בהן ובאילו תנאים הן מוחזקות. כמובן שמתוארים גם אופן הריגתן והמעבר שלהם מתרנגולת ל"עוף" ומפרה ל"כל מוצר שתבחרו".
פויר הצליח בשלוש השנים האלו לראיין הרבה חקלאים שמגדלים סוגים שונים של חיות, זאת למרות שהרבה יותר חקלאים מאלו שהוא ראיין לא הסכימו לו (ולאף אחד אחר) לתעד את החוות שלהם או לדבר.
בראיונות הללו שחלקם הגדול כולל חקלאים בעלי גישה יותר חומלת לבעלי החיים (ללא הצלחה גדולה - רוב המשקים הללו נסגרים בגלל העדר רווחיות) מתוארים מעבר לתיאורים היבשים גם הדילמות שעומדות בפני החקלאים, כיצד הם מיישבים אותם וכיצד הם רואים את השינוי שחל במרוצת השנים בענף החקלאות המדובר.
זה לא יהיה ספוילר גדול לגלות את מסקנתו של המחבר. היא צפויה ומתבקשת. לכך מתקשרת גם הבעיה של הספר. שלא כמו ביקורות אחרות שקראתי פה, הוא לא מיועד לקהל מסוים, להפך, לדעתי הוא מיועד לכולם. ראוי שכל אדם יידע מה הוא אוכל ומה האוכל שלו עבר עד שהגיע לצלחתו, מהם יתרונותיו הבריאותיות ומהם חסרונותיו.ואז שיחליט. אבל, לעניות דעתי, רוב אוכלי הבשר, בתמיכת מערכת החינוך הפורמלית והלא פורמלית (ההורים), ובתמיכת תעשיית המזון מהחי שמנסה ללא הרף להשאיר את המסך בינינו לבין התעשייה שמביאה להתעשרותם (תחשבו על הפרה השמחה של יוטבתה, התרנגולת השמחה של "עוף טוב" ועוד) בוחרים שלא לדעת מה קורה מאחורי הקירות. ולכן רובם יבחרו לא לקרוא את הספר.
עבור אלו שיקראו, הספר כתוב מצוין, מעניין, מעשיר, מגובה במאות אזכורים ממקורות מחקריים ולא מחקריים, ועל אף שאינו מחדש הרבה לדעתי מבחינת הדילמה המוסרית שכרוכה באכילת מזון מהחי, הוא כן מצביע על מספר גישות אפשריות לשיפור התעשייה.
גילוי נאות - אני צמחוני בואכה טבעוני עוד לפני הקריאה.
אני מוכר את הספר באנגלית ומי שיקנה אותו יקבל חינם אין כסף את "יום בחווה", לא אכריח את עידו הקטן להיות צמחוני או טבעוני, אתן לו לאכול את מה שכולם יאכלו בגן, וגם לא אחשוף בפניו בעשורים הקרובים את זוועות התעשייה, אבל גם לא אחרטט אותו על החוות והחיות השמחות שחיות בהן.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•פפיון2
בֵּית בּוּדֶנבּרוֹק (שני כרכים בספר אחד)

בֵּית בּוּדֶנבּרוֹק (שני כרכים בספר אחד)

תומאס מאן

סיפור על שושלת בודנברוק בגרמניה החל מתחילת המאה ה-19. אנחנו עוקבים אחר ארבעה דורות של המשפחה, משפחה בורגנית של סוחרי חיטה.
הסיפור מתחיל כאשר המשפחה נמצאת בשיא השגשוג הכלכלי והמעמדי שלה, מתוארים הארוחות והנשפים שהם מארחים בהם את בני מעמדם באחוזה המפוארת שלהם, מתוארים גם לפרטי פרטים הרהיטים, סידורי השולחנות והמאכלים שמוגשים כמו גם האורחים, משלח ידם וקשריהם עם הבונדברוקים.
לאט, עם חלוף השנים אנחנו מתוודעים לתומאס בודנברוק, אחיו כריסטיאן ואחותם אנטוניה שבהם עוסק רוב הספר.
שלושת האחים שונים זה מזה באופיים, שאיפותיהם ובהתמודדות שלהם עם הדרישות והציפיות של בני המעמד הגבוה מאנשים ברמתם.
מתוארת למשל, בצורה נוגעת ללב אבל הומוריסטית בעת ובעונה אחת, הרומן של אנטוניה (מכונה טוני ברוב הספר) עם פשוט עם (באופן יחסי) בעת חופשה ולאחריה האופן שבו הוריה דואגים לפרק את הקשר הזה כי השידוך אינו הולם את מעמד המשפחה. בהמשך הם גם מוצאים לה שידוך חלופי שגוזר עליה זוגיות אומללה.
גם כריסטיאן לא מוצא את עצמו ומצליח שוב ושוב להביך את משפחתו בהתנהגותו הלא-מכובדת, בעיקר עקב חיבתו לבלות בברים, עצלנותו בנוגע לעזרה לעסק המשפחתי וחיזוריו אחר הנשים הלא נכונות.
תומאס הוא הצלע הרצינית והמוצלחת (לכאורה) והוא ממשיך בניהול העסק המשפחתי ולא פחות חשוב בניהול המשפחה עצמה.
אך עם הזמן עסקי המשפחה מדרדרים (זה לא ספוילר-רשום גם בגב הספר) וגם הוא לא מלקק דבש.

זהו רומן איטי, אין בו דרמות ענקיות או טוויסטים, העלילה היא צפויה ברובה ויש קטעים מעט מייגעים
אבל יש בו גם תיאור מאוד יפה ואמין של חייה של משפחת אצולה במאה ה-19, על העיסוקים היומיומיים שלה, הקונפליקטים והחברה הגבוהה באירופה של אותה תקופה. הכתיבה יפה מאוד בעיני כי היא מצליחה לשלב שפה גבוהה ועל ידי כך לשקף את התקופה והמעמד אבל גם להיות מספיק זורמת ועם הומור כדי לא להכביד מדי, כי 697 זה גם ככה קצת כבד.

לסיום עוד פרט שולי: הגרסה שאני קראתי באותה הוצאה היא של כרך אחד של 697 עמודים כולל הסוף דבר

לפני 3 שנים•
★★★★★
•פפיון2
אהבה לכל החיים

אהבה לכל החיים

סרחיו ביסיו

ספרון קצר שמחולק לשני סיפורים שהמשותף להם הוא הזמן ומקום ההתרחשות (עיירה קטנה בארגנטינה לפני 30 שנים בערך) והעיסוק באהבה ומיניות בגיל הנעורים.
הסיפור הראשון (והטוב יותר לטעמי) "אהבה לכל החיים" מספר על משולש אהבתם של שלושה נערים: ברונו (המספר), לאלו וליסה. ליסה המצחיקה,המשוחררת, הבטוחה בעצמה והמסתורית, מגיעה עם הוריה לעיירה המשעממת, כל הנערים מתאהבים בה ולאלו המקובל זוכה.
ברונו מספר את סיפורו של הנער המאוהב שלא זכה.
ליסה ומשפחתה עוזבים את העיר לאחר מספר שנים ומשאירים ללאלו וברונו זיכרונות ותהיות שמלווים אותם גם בבגרותם.
היופי בסיפור הוא היכולת לרגש וליצור הזדהות ונוסטלגיה בכל כך מעט מילים עם לא מעט הומור. ההבדל בין העיירה הנידחת בארגנטינה לקיבוץ הישראלי בו גדלתי כאילו לא היה קיים.
הסיפור השני "ציניות" מלווה שני זוגות עם ילדיהם בני 15 ו-12 שמנסים לגלות במהלך החופשה את המיניות שלהם. זה גם סיפור חביב שמתאר בצורה משעשעת את הבלבול והתמימות שמלווים את הדמויות (ואותנו) בשלב הזה של החיים
ספר קצר וחביב מאוד

לפני 3 שנים•
★★★★★
•פפיון2
איש הזיכרון

איש הזיכרון

דיוויד באלדאצ'י

איימוס דקר, כמיטב המסורת של הרבה בלשים בספרי מתח, לא בדיוק "חי את החלום".
הוא סובל מעודף משקל, בקושי מתנייד, אוכל ג'אנק במסעדות אכול כפי יכולתך בוקר צהריים וערב (ולפעמים גם כמה פעמים בין לבין), אין לו עבודה קבועה ומיותר לציין שאינו נמצא בזוגיות או עטוף במשפחה תומכת.
מה שהחל את הדהירה שלו במדרון היה הרצח האכזרי והלא מפוענח של אשתו, בתו וגיסו שהתרחש מספר שנים לפני שהסיפור הנוכחי מתחיל.
לדקר יש גם יכולת נדירה (גם כאן לא לחלוטין חידוש בעולם בלשי הספרות): הוא לא מסוגל לשכוח כלום. אבל ממש כלום. זוהי תופעה נדירה שנגרמה לו מחבלת ראש קשה כשחקן פוטבול צעיר.
תחילתו של הסיפור היא בשני אירועים שהקשר ביניהם לא ברור, הראשון הוא הופעתו במשטרה של מישהו שמודה באחריות לרצח משפחת דקר (גיבורנו) והשני הוא מסע ירי קטלני ברחבי בית הספר בעיירה השלווה שבה הוא מתגורר.
מכאן מתחיל המסע של דקר לגלות מה עומד מאחורי הווידוי המפתיע שהגיע משום מקום ולברר האם הוא קשור או לא לרצח האכזרי בתיכון. עד מהרה המשטרה המקומית המדשדשת מגייסת את דקר לסייע במקרה הקשה.
עד כאן כנראה יכול להתאים להרבה ספרי מתח, וכמו בהרבה ספרים כנראה העיקר הוא לא מה מסופר אלא איך.
באלדאצ'י,כך מסתבר (אולי אני באיחור קל), יודע לספר סיפור מתח מצוין.
העלילה טסה, ממש טסה, בדומה לרכבת הרים בפארק שעשועים יש הרבה פיתולים, ירידות, עליות ואירועים לא צפויים. אך כל זה באווירה קלילה יחסית. הספר אמנם עוסק בעניינים שלכאורה יכולים להכביד, ביניהם יחס לאנשים עם מוגבלות, התעללות ועוד אחרים שלא אחשוף בשביל למנוע ספוילרים אבל האווירה הכללית היא של דהירה כיפית עם דקר בחקירות, מרדפים, עימותים ומדי פעם גיחות לאירועי עבר שעוזרות להבין את הדמויות ואת מסגרת הסיפור.
זה ספר שהיה לי קשה להפסיק לקרוא ובעולם ספרי המתח זה אולי המדד הכי חשוב. לא במפתיע, עכשיו, שלושה שבועות מסיום קריאתו קשה לי להיזכר בפרטי העלילה אבל זהו טבעו של הז'אנר ולכן זה לא גורע מההמלצה החמה על הספר

לפני 3 שנים•
★★★★★
•פפיון2
כמים אנחנו

כמים אנחנו

וולי לאמב

זהו ספר רחב יריעה שמספר על קורותיה של משפחה בעיר שקטה בקונטיקט שנקראת Three-rivers וככל הנראה מתייחסת למקור מגוריו של המחבר. הספר מתחיל בהווה כאשר נודע לנו ש-Annie ,אם המשפחה מתעתדת להתחתן עם בחירת ליבה - Viveca וזאת לאחר שעזבה את בעלה לאחר נישואים ממושכים ושלושה ילדים בוגרים. לאט (מדי, לטעמי) אנו נחשפים לסודות מעברה של המשפחה, של העיירה ושל הבית בה הם התגוררו. הסיפור נודד בין הדמויות ומסופר מנקודת מבטן של מספר דמיות, עיקרן אלו חמשת בני המשפחה האורגנית אך ישנם גם פרקים מנקודות מבט של דמויות משניות יותר. בנוסף חלק מהפרקים גולשים לעבר וחלקם בהווה. כך העלילה נפרשת, הדמויות מתפתחות וסודותיהן מתגלים לאיטם עד כדי קליימקס לקראת סופו של הספר.
העלילה ברובה לפחות עד לשלב האחרון מתפתחת לאט מדי ואינה מספיק מעניינת, היכולת לדבר ולספר מפי מספר דמויות הוא מיומנות קשה שלא מצליחה בחלק מהמקרים וכך לדעתי גם במקרה הנוכחי, הדמויות נשמעו לי דומות מדי והסגנון שלהן לא היה מובחן. במהלך הקריאה נזכרתי בכמה ספרים שהצליחו במשימה הזו בצורה יותר משכנעת כמו ב"הרפתקאות המדהימות של קואלייר וקליי" של מייקל שייבון או "בדם קר" של טרומן קפוטה, אבל כאמור הביצוע כאן לדעתי היה חלש יחסית וזה פגם בהנאה מהספר. לקראת סופו של הסיפור מתרחשות תפניות מעניינות ומותחות בעלילה והספר מקבל קצב מהיר יותר ובעיני זה היה החלק המוצלח יותר שלו.
לבסוף דבר זניח אמנם שצרם לי מעט בכל זאת היה מספר רב מדי של אזכורים של התעללויות ויחס גרוע לבעלי חיים שלתפיסתי קדמו את העלילה מעט אם בכלל וגם לא תרמו לאפיון הדמויות, משום שחלקם גם ביו מנת חלקם של הדמויות החיוביות יותר בסיפור.
לסיכום, לדעתי מדובר בספר שעל אף היותו רב מכר בארצות הברית אינו מצדיק את הזמן הרב שמושקע בקריאתו (561 עמודים בגרסה שאני קראתי), הוא קריא וחביב לפרקים, עם כמה רגעים נוגעים במהלכו אך איטי ומשעמם בחלקים אחרים ולוקה באופן ההגשה עקב הניסיון לראות את הסיפור דרך מספר פרספקטיבות בצורה לא מספיק משכנעת

לפני 4 שנים•
★★★★★
•פפיון2
מזרן האבן

מזרן האבן

מרגרט אטווד

תשעה סיפורים קצרים שרובם עוסקים בצורה כזו או אחרת ברוע, פשעים ורמאויות של אנשים.
הסיפורים מותחים בחלקם, שנונים, ציניים עם הרבה הומור שחור, הדמויות מעוררת רגשות על הספקטרום הרחב בין הזדהות ותיעוב אבל ברוב הסיפורים לא נשארתי אדיש אליהן.
אין כאן סיפור אחד שהוא מעל כולם או זכור במיוחד, הם די אחידים ברמתם לדעתי ואין נפילות. שלושת הסיפורים הראשונים עוסקים באותן דמויות אך מזוויות אחרות ובשלבים אחרים בחייהן שכל אחת מהן יותר גרוטסקית מהאחרת.
הסיפור שבכל זאת בלט לדעתי "היד המתה אוהבת אותך", סיפור על סופר של ספרי אימה מטופשים שהפסיד בהתערבות לחבריו בקולג' שמאלץ אותו לחלוק איתם את התמלוגים לספרו שבמפתיע זכה להתפרסם. הסיפור תופס את הגיבור בשלב מתקדם בחייו שנים רבות לאחר האירוע ואת האינטראקציות שלו עם הגיבורים האחרים. יש טוויסטים בעלילות והכל מתובל בסיטאואציות שחורות-משעשעות
ממליץ מאוד

לפני 4 שנים•
★★★★★
•פפיון2
על חוט השערה

על חוט השערה

תמי ארד

על חוט השערה מספר את הסיפור של נוגה, צעירה שנשואה לבן, איש משרד הביטחון ומתחיל כאשר בן נעלם באפגניסטן תוך כדי משימה חשאית.
הסופר בעיקרו מספר את ההתמודדות של נוגה עם האובדן ואי הוודאות כאשר חלק אינטגרלי מאותה התמודדות כוללת קריאת היומן של "אשתו של הנווט" כפי שזו מתוארת בספר שהיא כמובן תמי ארד - המחברת של הספר.
החלקים הטובים בספר לדעתי הם קטעי היומן המקוריים, הם עצובים, מעניינים ונותנים (לי לפחות, יליד 1983 שלא קרא שום דבר בשנים סביב נפילתו בשבי של רון ארד ב-1986) הצצה בהתנהלות המשפחה של רון מול הרשויות ופולטיקאים בארץ ובעולם ואיך מתמודדת תמי אשתו עם המצב הבלתי-אפשרי שנקלעה אליו יום בהיר אחד. החלקים הפחות טובים בעיני היו החלקים בהם נוגה מספרת על ההתמודדות שלה. מובן מאליו שיש חפיפה בין שתי הנשים מסיבות ברורות ולכן הורגש לפעמים שאין הבדל ביניהן, מצד אחד זה מתקבל כי מי שעומד מאחורי שתיהן היא תמי ארד, מצד שני זה פגם לי קצת בקריאה כי הייתה בזה חזרתיות לפעמים שלא הוסיפה.
הספר כתוב בצורה מאוד קולחת, ולמרות שלפחות בסיפור של רון ארד כמו שאנחנו יודעים ההתפתחויות בעלילה היו מוגבלות לצערנו, הספר מצליח להיות מותח וסיימתי אותו מהר.
הרגשתי בסיכומו של דבר שאילו הייתה מחליטה תמי ארד לפרסם אוטוביוגרפיה זה היה יכול להיות יותר מעניין, כי היא כותבת מצוין, והכנסת היומן לתוך פרוזה לא תרמה מספיק. כמובן שלהחלטה הזו יכולות להיות סיבות שקטונתי מלשפוט.
לסיכום, ספר מעניין, עצוב ולעיתים מייאש ומתסכל מאוד (כי את הסיפור של רון לפחות אנחנו מכירים). ממליץ למי שמתעניין ברון ארד ובהתמודדות הבלתי אפשרית עם חיים אחרי שבן זוג נשבה/נעדר.
הלוואי ויהיו בשורות על מצבו

לפני 4 שנים•
★★★★★
•פפיון2

ביקורות נוספות על "אנחנו"

אנחנו

אנחנו

דיוויד ניקולס

דווקא כשמישהו, נגיד חבר בעבודה, מספר לי על מערכת היחסים שלו ושל אישתו, זאת שרוב הזמן לא קורה בה כלום כבר למעלה מעשור, זה יכול להיות מעניין, אבל כשניקולס, אחד שיודע לכתוב, מספר על אותה מערכת יחסים, ועוד כשהיא נמצאת בנקודה מכרעת, ברגע בו הבן שלו יוצא מהבית ואישתו מודיעה שהיא עוזבת אותו, זה די משעמם.

לפני שאני ממשיכה, רק הבהרה: קראתי 206 עמודים מתוך 395 אפשריים. אז התגבשה אצלי ההבנה שמניעה אותי רק האינרציה. יש סיכוי גדול שאם הייתי טסה לאנשהו וכל שאר הספרים שלי היו הולכים לאיבוד יחד עם המזוודה אז גם הייתי מסיימת אותו, כי לא מאד סבלתי, זה רק לא היה מספיק מעניין.

לכאורה אני בדיוק בגיל שבו צריך לקרוא את הספר הזה. עניין של שנים ספורות עד שגם הילדים שלי יעזבו את הבית ואז נישאר להזדקן הוא ואני, ויש סיכוי לא רע שאני אשאל את עצמי מה עוד מחכה לי ואם לא כדאי לנער את החיים שלי באיזשהו אופן ככה שהרטט לא ייעלם לתמיד.

רק שמי שמספר כאן את הסיפור זה הבחור, אחד שהחיים על הקו המונוטוני הם בדיוק מה שהוא צריך ורוצה, והמונוטוניות מאפיינת את מנעד הרגשות שלו ואת מערכת הציפיות שלו ולמרות מה שנכתב על הכריכה האחורית, אין לו שום יכולת להבין איך יכול להיות שמישהו אחר לא מסתפק בזה, ואחרי 206 עמודים חשבתי שאם הייתי צריכה לבלות איתו את המשך החיים אולי גם אני הייתי עוזבת. עובדה שלא החזקתי מעמד.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•סוריקטה
אנחנו

אנחנו

דיוויד ניקולס

זה ספר נוסף של הסופר שכתב את "יום אחד" שמאד נהניתי לקרוא. בגב הספר כתוב "לא יאומן – ספר שמצליח להתעלות על יום אחד!!!" ולכן באתי עם ציפיות גבוהות וקצת התאכזבתי.
בשורה התחתונה אהבתי מאד את הרעיון של הספר ונקשרתי מאד לגיבור אבל בדרך היו תיאורים מפורטים, השתעממתי והיו רגעים שחשבתי אף לנטוש. מאד סקרן אותי מה יהיה סוף הסיפור ובסה"כ אני שמחה שהמשכתי. בסופו של דבר זה ספר שהשאיר לי טעם טוב.

דגלאס וקוני נשואים הרבה שנים. בתם הבכורה נפטרה זמן קצר לאחר הלידה והם מגדלים בן שעומד לעזוב את הבית לצורך לימודים.
דגלאס הוא ביוכימאי מחונן וחנון רציני ואילו קוני היא אמנית, הם מאד שונים זה מזו אבל מאד אוהבים.

קוני מתעוררת יום אחד ומודיע לבעלה כי היא רוצה לעזוב אותו. דגלאס אוהב אותה מאד והוא בהלם. הוא מתכנן טיול משפחתי של פעם בחיים בכדי לנסות להחזיר את אשתו אליו ולזכות באהבה של בנו שמרגיש כי אכזב את אביו.

באמצע הטיול יש ריב בינו לבין בנו, הבן עוזב אותם וממשיך לטייל לבדו עם בחורה שהכיר, קוני חוזרת הביתה ואילו דגלאס מחליט להמשיך לטייל לבדו כדי למצוא את בנם ולהחזירו הביתה. העניין מסתבך באופן מפתיע עד לסוף המפתיע לא פחות שמשלב בתוכו המון אופטימיות לעתיד לבוא.

יש בספר שילוב של קטעים מצחיקים, קטעים עצובים, אמירות ותובנות מהחיים. זהו סיפור על השיגרה שבחיי הנישואין, השחיקה בזוגיות, אהבה חזקה, יחסי הורים-בנים, אכזבות, תקווה ואופטימיות.

הסיפור מסופר ע"י דגלאס. הסיפור נע בין הווה – הטיול ברחבי אירופה (פריז, אמסארדם, מינכן, ונציה, פירנצה, מדריד וברצלונה), לבין העבר – סיפור ההיכרות עם אשתו, הנישואין, הלידות.

הרעיון יפה והסיפור מרגש אבל כמו שכתבתי יש המון תיאורים שלי אישית הפריעו. בסך הכל אני נהניתי ממנו. ממליצה לקרוא!

לפני 10 שנים•
★★★★★
•תושיק