ביקורת ספרותית על השען מאוורטון - ספריה לעם #725 מאת ז'ורז' סימנון
ספר בסדר

---

'השען מאוורטון' הוא בעצם שמו של הספר אבל הוא שמו רק של אחד מהסיפורים שיש בספר. שכן, הספר טומן בחובו שני סיפורים – 'רוחות הרפאים של הכובען' וכאמור, 'השען מאוורטון'.

-רוחות הרפאים של הכובען-
מה שיש לי לומר על הסיפור הזה הוא מעניין. מדוע תשאלו את עצמכם... כי הפעם הסיפור הוא מנקודת מבטו של הרוצח. זהו אחד מהרומנים שנחשבו לרומנים הקשים של סימנון ולמיוחדים שבהם בדיוק בשל העובדה הזו. המרידה במוסכמות הזו של הסיפור דרך עיניו של הבלש או הקורבן, שהרי אלו הם כל כך רגילים בנוף של המותחנים שכבר איבדנו את הטעם בהם. ויסכימו איתי הרוב כי מאד קשה למצוא היום ספר שאמור להיות ספר מתח שמסופר מנקודת מבטו של הבלש ויצליח להפתיע.
כאן ההפתעה היא מוחלטת – האירועים קורים דרך מבטו של הרוצח ומיד בתחילתו של הספר זה מכניס אותנו לנעליים שאולי הרבה פעמים תהינו לעצמנו איך זה להיות בהם.
מה המניע, מה התחושות, איך ההרגשה והאם יש חרטה...? כל אלו מועברים אלינו באומץ לב וברכישת אמוננו ואחטא בלשוני ואומר שאפילו בניסיון לגרום לנו לגלות חמלה ואף להזדהות עם הרוצח.
רוצח סדרתי שחונק בעיקר נשים מבוגרות, שכאמור לאף אחד לא מובן הקשר ביניהם. אבל לנו הפתרונים, כי אנו מוצאים את עצמנו, בעל כורחנו, משתפי הפעולה.
העניין בספר ברור וגם אפשר להבין מדוע הוא הצליח כל כך. אבל (ואיתי תמיד יש אבל...) גם לאחר גילוי המניע הרגשתי ששבעתי. לא ברור לי בדיוק ממה – האם מתחושת הרדיפה? האם מהמניע שלא הלהיב אותי? האם מהנלאות של הרוצח? יומיים עברו מאז שסיימתי את הסיפור ועדיין לא הצלחתי להניח את דעתי, אז אולי בסופו של דבר הוא כן הצליח לתפוס אותי למרות שחשבתי שלא? אולי לעולם לא אדע.

-השען מאוורטון-
אב ובן חיים יחד 16 שנים בשקט, ללא בעיות חריגות ומבלי להחליף יותר מידי מידע אחד עם השני כמסתבר.
לילה נעים אחד האב חוזר לביתו ומגלה כי בנו לא בבית. מדאגה ומניסיון עבר הוא מתיישב בכורסא וממתין לבנו שישוב. ועוברת שעת חצות ועוברת שעה נוספת ועוד אחת והבן לא שב. בדיקה זריזה של האב מבהירה לו את האמת המרה – הבן עזב עם מזוודה ועם הטנדר הישן שלהם מבלי להשאיר פתק ומבלי כל הודעה מוקדמת. בדיוק כפי שאישתו עזבה אותו עם אותו הבן 16 שנים אחורנית.
מכאן מתחיל סיפור בהחלט מותח על הרצון לגלות היכן הבן, מדוע ברח ומה עומד מאחורי החיים של שניהם.
הסיפור מסתבך כאשר מתגלה כי לבן היו תוכניות שלא תאמו לרושם שהיה לאב ממנו.
האם ניתן לחיות 16 שנים עם מפלצת בבית אחד ולגלות זאת פתאום? או שהמפלצת היא לא מה שמתארים לנו והכל הוא אי הבנה אחת גדולה?
סיפור מותח ולצערי הרב לא יותר מזה. בסופו של הסיפור סימנון השאיר אצלי יותר סימני שאלה מאשר תשובות עובדה שלצערי גרמה לי להתעצבן עליו ובאופן סותר לגרום לי להבין שהוא אכן סופר מצוין שיודע בדיוק מתי לשחרר חבל ואיפה להשאיר בו קצוות פרומים.
כשקיבלתי ספר נוסף בהוצאה מחודשת של ז'ורז' סימנון התלהבתי כמו ילדה קטנה כי הספרים שלו, שקראתי עד כה, גרמו לי להכתיר את סימנון כסופר שכל ספר שלו יתקבל אצלי בברכה.

למה אני עדיין חושבת שהספר הזה טוב למרות שהיו בו נקודות שהציקו לי? נטו בגלל שסימנון הצליח להראות לי צד אחר שלו. לא ראיתי מול עיניי את הספרים הקודמים שלו, הרגיש לי כי סגנון הכתיבה הפעם היה מעט שונה מספריו הקודמים שקראתי. יש כאן מין ההגיון, הספרים הקודמים שלו שקראתי היו מסדרת הפקד מגרה ואילו הרומנים הללו יצאו רק שנים רבות אחרי ואולי כאן נובע השינוי. ולעיתים השינוי לטובה, כאן אני מרשה לעצמי לומר זאת.

» ביקורות נוספות של ראיה
» ביקורות נוספות על השען מאוורטון - ספריה לעם #725