ספרו החדש של ז'ורז' סימנון כולל שני סיפורים לא ארוכים, שעלילותיהם פורטו כבר בביקורות הקודמות ולכן אחזור עליהן בקצרה מרובה: הראשון, רוחות הרפאים של הכובען, עוסק במוכר כובעים ותיק המתגורר בעיירת נמל צרפתית קטנה לחוף האוקיאנוס האטלנטי, הרוצח סדרה של נשים מבוגרות, מסיבה שמתבררת לאיטה במהלך הסיפור. השני, השען מאוורטון, מתאר את היחסים שבין אב (שעליו נקרא הסיפור) לבין בנו המתבגר שנעלם לו לפתע (זהו אינו סיפור מתח, על אף שגם בו מתרחש רצח).
מדוע קובצו להם שני הסיפורים יחדיו? קיימים מספר מאפיינים דומים. ראשית, התקופה בה מתרחשים האירועים (שנות החמישים) ; שנית, הסביבה - בית מגורים הצמוד לחנות, בעיירה קטנה ומנומנמת (אחת בצרפת ואחת בארה"ב) ; שלישית, דמות הגיבור - גם הכובען וגם השען הם גברים בודדים בגיל העמידה (נראה שהכובען מבוגר יותר), בעלי עסקים זעירים (חנות בעיירה), מעין מומחים בתחום (כובענות ושענות), שהוא בעל מימד אומנותי (craft) מסוים ; שלישית, קיומו של שכן, שאף הוא גבר בגיל העמידה, כדמות המשנה העיקרית שעמה מתקשר הגיבור ; ולבסוף, סגנון הכתיבה הספרותי של סימנון, המביט על גיבוריו מהצד, ולאט מגלה לקורא עוד ועוד על הנסיבות והרקע להתרחשויות, במעגלים הולכים וגדלים.
קיימים גם הבדלים בין הסיפורים: ראשית, דמותו של הכובען, שהוא רוצח סדרתי, היא כמובן שלילית יותר מבחינה מוסרית מזו של השען. זוהי דמות בעלת בטחון, מתוכננת, מובילה, מתוחכמת וערמומית (לפחות בחלקו הראשון של הסיפור), לעומת דמותו של השען טוב הלב והנאיבי, שנכשל בקריאת המציאות ומוצא עצמו נגרר ומטלטל בעל כורחו אחרי האירועים. שנית, דמות המשנה של השכן - ב"שען", מדובר בנגר, חברו הטוב (והיחיד) של הגיבור, דמות תומכת וחזקה, ואילו ב"כובען", מדובר בחייט, דמות אניגמטית ושתקנית שמהווה מעין אנטיתזה לגיבור (עוד על כך בהמשך). למעשה ניתן לומר כי שני הצמדים בכל אחד מהסיפורים משלימים זה את זה במעין מקבילית: ב"כובען" - גיבור דומיננטי ודמות משנה מעוררת רחמים, וב"שען" - גיבור פסיבי ודמות משנה חזקה שהיא משענת תומכת. לבסוף ניתן לומר, שעל אף שההסתכלות של סימנון על טבע האדם בשני הסיפורים היא פסימית ביותר, ב"שען" בכל זאת קיימות נקודות אור אנושיות (השכן שהוא חבר אמיתי ותומך, כמו גם הגיבור, שהוא דמות המעוררת מידה רבה של הזדהות ושסימנון ללא ספק אוהב), לעומת ה"כובען", שבו הדמויות כולן, כולל דמויות המשנה, אינן אהובות ואינן מעוררות אהדה אמיתית (בין אם כתוצאה מחסרונות מוסריים או אישיותיים, כל דמות בדרכה).
שני הסיפורים נפלאים ומצוינים, ולנוכח הסגנון הריאליסטי והתיאורי של הכתיבה, קל מאוד גם לדמיין אותם כסרטים. ה"כובען" קורא ממש לבמאי כמו היצ'קוק, לא רק בגלל עלילות הרצח והמתח והתקופה המתוארת, אלא גם לנוכח המוטיבים החוזרים של המציצנות (בין חלון ביתו של הכובען לחלון ביתו של השכן), שהזכירו לי מאוד את "חלון אחורי" (שגם הוא עוסק ברוצח מבוגר ובאשה נכה). ואכן, למרות שמידת הרגש ב"שען" רבה יותר, ארחיב מעט על ה"כובען" שעניין אותי יותר, אולי כי אני אוהב סיפורים על רוצחים סדרתיים, או בזכות האווירה האפלה של העיירה האטלנטית סחופת הערפל והרוחות. ואם ברוחות עסקינן, מהן אותן רוחות רפאים המוזכרות בכותרת? שהרי הסיפור הוא ריאליסטי ביותר ונעדרים ממנו כל סממנים של העולם ה"על טבעי". די אולי לומר כי בנפשו של הכובען מסתובבות כמה וכמה רוחות מדומינות כאלו (של אנשים חיים ומתים), והן שמובילות אותו, בתפנית הדרגתית וגורלית, לשנות מההמסלול המתוכנן והמתוחכם שבו הוא צועד, הופכות אותו לרוצח מסוג אחר לגמרי, ומביאות בסופו של דבר לנפילתו הבלתי נמנעת. במובן הזה מתקשרות רוחות הרפאים גם לנבואה מבשרת רעות שניתנת לכובען במהלך הסיפור, הטורדת את מנוחתו ומגשימה את עצמה במלואה, ובכך מהדהדת אולי את רוחות הרפאים של המכשפות נותנות הנבואה במקבת' של שייקספיר (או האורקל באדיפוס המלך), על אף שכאן היא ניתנת באופן שכלתני ובידי אדם בן תמותה.
מחשבה אחרונה בנוגע לאותו שכן חייט שתקן ועלוב נפש המלווה את הכובען כצל. זהו שותף סודו היחידי של הכובען אשר יודע על רציחותיו, אך נראה כי הוא אינו מוציא מילה מפיו או נוקט בכל צעד מעשי אחר כדי לגלות את סודו של שכנו ולהסגירו למחפשים. אז מדוע בעצם הוא כאן? אין ספק כי החייט הוא אחד מאותן רוחות רפאים שרודפות את הכובען, ועם מחלתו של הראשון נטרפת גם דעתו של האחרון. אך מעבר לכך נראה, כי זוהי מעין דמות מראה הפוכה של הגיבור: השניים משקיפים זה על זה משני צידי הרחוב, אולם בעוד שהכובען הוא מקומי, לכאורה בעל מעמד מכובד בעיירה אך בודד, החייט הוא מהגר וזר, משתרך ונרפה, אך גם בעל משפחה אוהבת, שחסרה לכובען ולמעשה מביאה אותו לפתוח בשרשרת רציחותיו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
