“'השען מאוורטון' הוא בעצם שמו של הספר אבל הוא שמו רק של אחד מהסיפורים שיש בספר. שכן, הספר טומן בחובו שני סיפורים – 'רוחות הרפאים של הכובען' וכאמור, 'השען מאוורטון'.

-רוחות הרפאים של הכובען-
מה שיש לי לומר על הסיפור הזה הוא מעניין. מדוע תשאלו את עצמכם... כי הפעם הסיפור הוא מנקודת מבטו של הרוצח. זהו אחד מהרומנים שנחשבו לרומנים הקשים של סימנון ולמיוחדים שבהם בדיוק בשל העובדה הזו. המרידה במוסכמות הזו של הסיפור דרך עיניו של הבלש או הקורבן, שהרי אלו הם כל כך רגילים בנוף של המותחנים שכבר איבדנו את הטעם בהם. ויסכימו איתי הרוב כי מאד קשה למצוא היום ספר שאמור להיות ספר מתח שמסופר מנקודת מבטו של הבלש ויצליח להפתיע.
כאן ההפתעה היא מוחלטת – האירועים קורים דרך מבטו של הרוצח ומיד בתחילתו של הספר זה מכניס אותנו לנעליים שאולי הרבה פעמים תהינו לעצמנו איך זה להיות בהם.
מה המניע, מה התחושות, איך ההרגשה והאם יש חרטה...? כל אלו מועברים אלינו באומץ לב וברכישת אמוננו ואחטא בלשוני ואומר שאפילו בניסיון לגרום לנו לגלות חמלה ואף להזדהות עם הרוצח.
רוצח סדרתי שחונק בעיקר נשים מבוגרות, שכאמור לאף אחד לא מובן הקשר ביניהם. אבל לנו הפתרונים, כי אנו מוצאים את עצמנו, בעל כורחנו, משתפי הפעולה.
העניין בספר ברור וגם אפשר להבין מדוע הוא הצליח כל כך. אבל (ואיתי תמיד יש אבל...) גם לאחר גילוי המניע הרגשתי ששבעתי. לא ברור לי בדיוק ממה – האם מתחושת הרדיפה? האם מהמניע שלא הלהיב אותי? האם מהנלאות של הרוצח? יומיים עברו מאז שסיימתי את הסיפור ועדיין לא הצלחתי להניח את דעתי, אז אולי בסופו של דבר הוא כן הצליח לתפוס אותי למרות שחשבתי שלא? אולי לעולם לא אדע.

-השען מאוורטון-
אב ובן חיים יחד 16 שנים בשקט, ללא בעיות חריגות ומבלי להחליף יותר מידי מידע אחד עם השני כמסתבר.
לילה נעים אחד האב חוזר לביתו ומגלה כי בנו לא בבית. מדאגה ומניסיון עבר הוא מתיישב בכורסא וממתין לבנו שישוב. ועוברת שעת חצות ועוברת שעה נוספת ועוד אחת והבן לא שב. בדיקה זריזה של האב מבהירה לו את האמת המרה – הבן עזב עם מזוודה ועם הטנדר הישן שלהם מבלי להשאיר פתק ומבלי כל הודעה מוקדמת. בדיוק כפי שאישתו עזבה אותו עם אותו הבן 16 שנים אחורנית.
מכאן מתחיל סיפור בהחלט מותח על הרצון לגלות היכן הבן, מדוע ברח ומה עומד מאחורי החיים של שניהם.
הסיפור מסתבך כאשר מתגלה כי לבן היו תוכניות שלא תאמו לרושם שהיה לאב ממנו.
האם ניתן לחיות 16 שנים עם מפלצת בבית אחד ולגלות זאת פתאום? או שהמפלצת היא לא מה שמתארים לנו והכל הוא אי הבנה אחת גדולה?
סיפור מותח ולצערי הרב לא יותר מזה. בסופו של הסיפור סימנון השאיר אצלי יותר סימני שאלה מאשר תשובות עובדה שלצערי גרמה לי להתעצבן עליו ובאופן סותר לגרום לי להבין שהוא אכן סופר מצוין שיודע בדיוק מתי לשחרר חבל ואיפה להשאיר בו קצוות פרומים.
כשקיבלתי ספר נוסף בהוצאה מחודשת של ז'ורז' סימנון התלהבתי כמו ילדה קטנה כי הספרים שלו, שקראתי עד כה, גרמו לי להכתיר את סימנון כסופר שכל ספר שלו יתקבל אצלי בברכה.

למה אני עדיין חושבת שהספר הזה טוב למרות שהיו בו נקודות שהציקו לי? נטו בגלל שסימנון הצליח להראות לי צד אחר שלו. לא ראיתי מול עיניי את הספרים הקודמים שלו, הרגיש לי כי סגנון הכתיבה הפעם היה מעט שונה מספריו הקודמים שקראתי. יש כאן מין ההגיון, הספרים הקודמים שלו שקראתי היו מסדרת הפקד מגרה ואילו הרומנים הללו יצאו רק שנים רבות אחרי ואולי כאן נובע השינוי. ולעיתים השינוי לטובה, כאן אני מרשה לעצמי לומר זאת.”

“הביטו טוב בעיניו של השען, בתחילה חשבתי כי מבטו מראה בעתה. אך לאחר כמה רגעים נמלכתי בדעתי. חשבתי לעצמי בעצם כי איני יכולה לקבוע בוודאות מה מבטו משקף, אך בוודאות אני יכולה לקבוע מה הוא לא משקף. ובכן, שלווה ורוגע הוא אינו משקף. המבט, מחוגי הזמן, השגרה הרגילה ומתחת לפני השטח ..סערה..סודות אפלים וכמוסים. נפשו של האדם לעתים כלפי חוץ יכולה להראות נורמלית לחלוטין , אך בפנים הינה סודית ועלולה להיות גם אפלה.

השען מאוורטון מכיל שני סיפורים קצרים בעלילות נפרדות , מקומות שונים אך לכאורה בעלות מכנה משותף. שגרת החיים של הדמויות, אשר כלפי חוץ נראות נורמליות בהחלט. מכובדות מאוד, האחת דומיננטית וחזקה יותר ואילו הדמות הקרובה לה , או השכנה לה, מפוחדת. ז'ורז' סימנון מהלך עם הקוראים על חבל דק בין הגבול לנורמליות ולטירוף או שגעון.

העלילה הראשונה, רוחות הרפאים של הכובען. הכובען גר בעיר צרפתית (שכחתי את שמה) נשוי למתילד. אשה נכה אשר הוא מטפל בה וסועד אותה. הסופר מכיר לנו את העיר, על בתיה , שכניה עמודיה התאורה ושגרת יומם של הדמויות בעיר, אשר בה כולם מכירים את כולם. על הדרך הוא חודר פנימה אל נפשם של הדמויות הראשיות. תענוג צרוף.
העלילה השניה, השען מאוורטון. שען הגר בארה"ב באוורטון , מנהל את שגרת יומו. מגדל את בנו. הסופר מפליא לתאר את העיר, שכניו, שגרת יומו. גם פה בעיירה. כולם מכירים את כולם. דיוויד גלומן (השען) חושב שמכיר את בנו, אבל הסופר מראה לנו אחרת. חודר אל נפשם של הדמויות הראשיות. הנאה מופלאה.

ספר מתח, העוסק ברצח מבלי לתאר את זוועת הדם וכו', אך מתמקד בתיאורי העיירה, הנפשות הפועלות. איזה תענוג. לא יכולתי להניח מהיד את הספר.
מומלץ מאוד.”

“ספרו החדש של ז'ורז' סימנון כולל שני סיפורים לא ארוכים, שעלילותיהם פורטו כבר בביקורות הקודמות ולכן אחזור עליהן בקצרה מרובה: הראשון, רוחות הרפאים של הכובען, עוסק במוכר כובעים ותיק המתגורר בעיירת נמל צרפתית קטנה לחוף האוקיאנוס האטלנטי, הרוצח סדרה של נשים מבוגרות, מסיבה שמתבררת לאיטה במהלך הסיפור. השני, השען מאוורטון, מתאר את היחסים שבין אב (שעליו נקרא הסיפור) לבין בנו המתבגר שנעלם לו לפתע (זהו אינו סיפור מתח, על אף שגם בו מתרחש רצח).

מדוע קובצו להם שני הסיפורים יחדיו? קיימים מספר מאפיינים דומים. ראשית, התקופה בה מתרחשים האירועים (שנות החמישים) ; שנית, הסביבה - בית מגורים הצמוד לחנות, בעיירה קטנה ומנומנמת (אחת בצרפת ואחת בארה"ב) ; שלישית, דמות הגיבור - גם הכובען וגם השען הם גברים בודדים בגיל העמידה (נראה שהכובען מבוגר יותר), בעלי עסקים זעירים (חנות בעיירה), מעין מומחים בתחום (כובענות ושענות), שהוא בעל מימד אומנותי (craft) מסוים ; שלישית, קיומו של שכן, שאף הוא גבר בגיל העמידה, כדמות המשנה העיקרית שעמה מתקשר הגיבור ; ולבסוף, סגנון הכתיבה הספרותי של סימנון, המביט על גיבוריו מהצד, ולאט מגלה לקורא עוד ועוד על הנסיבות והרקע להתרחשויות, במעגלים הולכים וגדלים.

קיימים גם הבדלים בין הסיפורים: ראשית, דמותו של הכובען, שהוא רוצח סדרתי, היא כמובן שלילית יותר מבחינה מוסרית מזו של השען. זוהי דמות בעלת בטחון, מתוכננת, מובילה, מתוחכמת וערמומית (לפחות בחלקו הראשון של הסיפור), לעומת דמותו של השען טוב הלב והנאיבי, שנכשל בקריאת המציאות ומוצא עצמו נגרר ומטלטל בעל כורחו אחרי האירועים. שנית, דמות המשנה של השכן - ב"שען", מדובר בנגר, חברו הטוב (והיחיד) של הגיבור, דמות תומכת וחזקה, ואילו ב"כובען", מדובר בחייט, דמות אניגמטית ושתקנית שמהווה מעין אנטיתזה לגיבור (עוד על כך בהמשך). למעשה ניתן לומר כי שני הצמדים בכל אחד מהסיפורים משלימים זה את זה במעין מקבילית: ב"כובען" - גיבור דומיננטי ודמות משנה מעוררת רחמים, וב"שען" - גיבור פסיבי ודמות משנה חזקה שהיא משענת תומכת. לבסוף ניתן לומר, שעל אף שההסתכלות של סימנון על טבע האדם בשני הסיפורים היא פסימית ביותר, ב"שען" בכל זאת קיימות נקודות אור אנושיות (השכן שהוא חבר אמיתי ותומך, כמו גם הגיבור, שהוא דמות המעוררת מידה רבה של הזדהות ושסימנון ללא ספק אוהב), לעומת ה"כובען", שבו הדמויות כולן, כולל דמויות המשנה, אינן אהובות ואינן מעוררות אהדה אמיתית (בין אם כתוצאה מחסרונות מוסריים או אישיותיים, כל דמות בדרכה).

שני הסיפורים נפלאים ומצוינים, ולנוכח הסגנון הריאליסטי והתיאורי של הכתיבה, קל מאוד גם לדמיין אותם כסרטים. ה"כובען" קורא ממש לבמאי כמו היצ'קוק, לא רק בגלל עלילות הרצח והמתח והתקופה המתוארת, אלא גם לנוכח המוטיבים החוזרים של המציצנות (בין חלון ביתו של הכובען לחלון ביתו של השכן), שהזכירו לי מאוד את "חלון אחורי" (שגם הוא עוסק ברוצח מבוגר ובאשה נכה). ואכן, למרות שמידת הרגש ב"שען" רבה יותר, ארחיב מעט על ה"כובען" שעניין אותי יותר, אולי כי אני אוהב סיפורים על רוצחים סדרתיים, או בזכות האווירה האפלה של העיירה האטלנטית סחופת הערפל והרוחות. ואם ברוחות עסקינן, מהן אותן רוחות רפאים המוזכרות בכותרת? שהרי הסיפור הוא ריאליסטי ביותר ונעדרים ממנו כל סממנים של העולם ה"על טבעי". די אולי לומר כי בנפשו של הכובען מסתובבות כמה וכמה רוחות מדומינות כאלו (של אנשים חיים ומתים), והן שמובילות אותו, בתפנית הדרגתית וגורלית, לשנות מההמסלול המתוכנן והמתוחכם שבו הוא צועד, הופכות אותו לרוצח מסוג אחר לגמרי, ומביאות בסופו של דבר לנפילתו הבלתי נמנעת. במובן הזה מתקשרות רוחות הרפאים גם לנבואה מבשרת רעות שניתנת לכובען במהלך הסיפור, הטורדת את מנוחתו ומגשימה את עצמה במלואה, ובכך מהדהדת אולי את רוחות הרפאים של המכשפות נותנות הנבואה במקבת' של שייקספיר (או האורקל באדיפוס המלך), על אף שכאן היא ניתנת באופן שכלתני ובידי אדם בן תמותה.

מחשבה אחרונה בנוגע לאותו שכן חייט שתקן ועלוב נפש המלווה את הכובען כצל. זהו שותף סודו היחידי של הכובען אשר יודע על רציחותיו, אך נראה כי הוא אינו מוציא מילה מפיו או נוקט בכל צעד מעשי אחר כדי לגלות את סודו של שכנו ולהסגירו למחפשים. אז מדוע בעצם הוא כאן? אין ספק כי החייט הוא אחד מאותן רוחות רפאים שרודפות את הכובען, ועם מחלתו של הראשון נטרפת גם דעתו של האחרון. אך מעבר לכך נראה, כי זוהי מעין דמות מראה הפוכה של הגיבור: השניים משקיפים זה על זה משני צידי הרחוב, אולם בעוד שהכובען הוא מקומי, לכאורה בעל מעמד מכובד בעיירה אך בודד, החייט הוא מהגר וזר, משתרך ונרפה, אך גם בעל משפחה אוהבת, שחסרה לכובען ולמעשה מביאה אותו לפתוח בשרשרת רציחותיו.”

“הסימנון הראשון שלי, שיצא רק לאחרונה בעם עובד, מותיר אותי רעבה לעוד. ולכן משמח אותי שמחכים לי בספרייה הביתית עוד ארבעה מספריו של המחבר הפורה, שנולד ב-1903 בבלגיה, הספיק להתגורר בצרפת ובארה״ב ולחיות חיים עשירים ולא פשוטים, עד שנפטר בשוייץ ב-1989.

ה״שען״ מורכב משני סיפורים: ״רוחות הרפאים של הכובען״, שנכתב ב-1948, ו״השען מאוורטון״ ,שנכתב ב-1954.

הכובען הוא הסיפור הראשון שאני קוראת מסוגו. מדובר במותחן מאוד אפל, פסיכולוגי, סוחף. בתחילת הקריאה היה לי קשה להתחבר, כנראה כי אני פחות רגילה לסגנון ולז׳אנר, אבל גדולתו של המחבר לא איחרה להתגלות לעיני, שכן כעבור מספר עמודים הספר ״בלע״ אותי. סימנון מצליח לייצר אווירה מדויקת, עלילה מעניינת ודמויות משכנעות. הוא מייצר מעין דיאלוג עם הקורא שלו, הן בכך שהוא ״מעז״ להשתמש בטכניקה של שאילת שאלות, שכביכול מועלות בקולו של המספר, אך גורמות לי לחשוב: האם השאלה רטורית? האם היא אכן נשאלת על-ידי המספר, או שגם כאן המספר נכנס לראשה של הדמות ושואל את השאלה בשמה, או במקומה, או בסוג של הזדהות עמה? כך או כך, העניין הזה מאוד מקרב אותי כקוראת לסיפור, לדמות, למספר, ומדגיש בעיני את הריאליות והרלוונטיות של הסיפור.
תוך כדי קריאה שקעתי כולי בעלילה והרגשתי שאני שם, בלה-רושל, צופה מהצד במר לאבה, הכובען, או בקשודס, השכן החייט שלו, או יושבת איתם במסבאה הקבועה שלהם ״קפה דה קולון״, או מסיירת בסימטאות העיירה לצדו של הכובען, חווה על בשרי את האפילה, את הגשם, את הצללים, עוברת יחד עם הדמויות את התהליכים הרגשיים.

״רוחות הרפאים של הכובען״ הוא סיפורו של רוצח. אדם מכובד מן היישוב, בעל מקצוע, שפוצח פתאום בסידרה של רציחות ממניעים אישיים המתבררים לנו במהלך הקריאה. קורבנותיו הן נשים מבוגרות שהוא חונק באין רואה בשעות הערב, ברחובות העיר, ומטיל אימה על תושביה אובדי העצות. עיתונאי צעיר אחד לוקח את המקרה תחת חסותו המקצועית ומפרסם בעיתון את האירועים המסתוריים, את הגיגיו בנושא ואת תוצאות חקירותיו, דבר המוביל למעין התכתבות בינו לבין הרוצח, אשר שולח מצידו מכתבים לאותו עיתון, בהם הוא מספק מעין הסברים עמומים למעשיו, והתייחסויות ספציפיות לפרשנויותיו וחקירותיו של העיתונאי.
קשודס, החייט האומלל, הנו האדם היחיד שמגלה את זהותו של הרוצח, ומתחיל לעקוב אחריו בחרדה גדולה, בתקווה שיצליח להוכיח למשטרה את ידיעותיו, ולקבל את הפרס הכספי מהרשויות.

סימנון מתאר בפנינו את הרוצח על אנושיותו ועל כלל תכונותיו. זהו לא מקרה של שחור ולבן. זה אדם שעל אף מעשיו הנפשעים, מעורר בקורא הזדהות במקרים מסוימים, אמפתיה אפילו, הבנה. מצד אחד הוא רוצח את קורבנותיו בקור רוח ובבטחון מלא בהכרחיות מעשיו, ומצד שני יש בלבו רגשות אנושיים כמו לכולנו, כגון כמיהתו לתמיכתו של פול, חברו הטוב, או השתוקקות עזה לכך שיבינו אותו ושיהיה לו אדם לדבר איתו על מה שעובר עליו, או רגשי האשם שהוא חש כלפי קשודס ורצונו לעזור לו ולמשפחתו.
הדהימה אותי החכמה הרבה בה סימנון חודר לנפשו של הרוצח ומתאר אישיות עם איפיונים של הפרעת ה OCD, ואת הכרוניקה הפסיכולוגית שהולידה רוצח.

הסיפור השני, ״השען מאוורטון״, הוא סיפור שונה בתכלית. סימנון לוקח אותנו כאן לארה״ב, לאוירה אחרת לגמרי. דייב גאלאווי הוא שען בן 43, גבר גרוש החי עם בנו בן ה-16. חייו מתנהלים על מי מנוחות עד כי יום אחד בנו המוצלח והשקט בורח מהבית ונעלם, וכך מזדעזעים כל יסודות קיומו. זהו סיפור על אדם שעבר חוויות לא קלות בחייו. הוא התייתם מאביו בגיל צעיר, אמו נישאה מחדש לגבר שהוא לא חיבב, וכשבגר הוא ניתק עמם קשר. הוא נישא לאישה ממניעים מוזרים ונעזב על-ידה כשבנם היה תינוק. כעת עליו להתמודד עם מעשיו החריגים והחמורים של בנו הצעיר, עם עדת עיתונאים הצובאת על ביתו, עם מערכת המשפט, ועם עצמו בתוך הכאוס הנכפה עליו. מאוד ריגש אותי החלק בסיפור בו ידידו של דייב, הנגר המחוספס פרנק מוסאק, מתייצב לצידו בנאמנות וברגישות מדהימות. דייב עצמו עורר בי מגוון רגשות. מצד אחד הזדהיתי עם תמיכתו העיוורת בבנו, כאמא בעצמי, והבנתי את תחושותיו לנוכח המאורעות הקשים שמעשיו המזעזעים של בנו גוללו עליו. מצד שני, כעסתי על תמימותו, התרגזתי עליו כשהיה גלוי לב לחלוטין עם העיתונאים, ותיסכל אותי שהוא לא נפתח יותר עם מוסאק ידידו ולא עובר איתו את מחסום השתיקה ״הגברית״ במהלך פגישותיהם.

במהלך הסיפור אנו מתוודעים לתכונות ״אמריקאיות״ בתחומים שונים; אהבתם לבייסבול בענף הספורט, קשיחותו ומרותו של החוק הפלילי ושל אוכפיו, רגישות שמתגלה כלפי כאבו האישי של אדם, או להיפך - חוסר רגישות הנובעת מהצמא לרייטינג ולפירסום והצלחה. הפתיעה אותי מספר פעמים הפתיחות שבה אנשים בסיפור נקטו בסיטואציות מסויימות, או הנושא הביטחוני הרופף, לכאורה, כשדייב למשל עלה על מטוס עם כרטיס שהוזמן על-שם מישהו אחר (הם לא בודקים שם דרכונים?!). או הניכור המורגש כשאדם נמצא בחברתם של אנשים שהוא מכיר, מצד אחד, והם מודעים למצוקתו, אך אינם טורחים להעניק לו יחס כשלהו, מטוב ועד רע. זה הזכיר לי את הדימוי שיש לי על מדינת ניו יורק, המוצפת ערב רב של אנשים, וכל אחד למעשה נבלע בהמון, וחד הוא אם הוא אדם מאושר או שהרגע נפגע ממשבר גדול.

אני מאוד ממליצה לצלול לתוך הספר, רצוי עם כוס וויסקי ליד, כמחווה ידידותית לחבריו של מר לאבה במסבאה הצרפתית, או למוסאק, המעריץ האמריקאי הנלהב של המשקה החריף.”