ביקורת ספרותית על אש וכפור : מבחר שירים מאת רוברט פרוסט
ספר מעולה

---

קראתי בשבת שעברה את הספר הזה אשר מכיל שירים מאת המשורר רוברט פרוסט.
פרוסט הוא בין המשוררים הידועים ביותר של ארצות הברית, בין היתר בשל שירו " הדרך שלא נבחרה".

צליחת השירים לא הייתה מסע פשוט ולא פעם נעזרתי בפרשונויות שונות באינטרנט על מנת להבין את הרבדים הסמויים שבהם וכשקראתי את המסתתר מאחורי השיר נשפתי נשיפה ארוכה ומלמלתי: איך לא עליתי על כך קודם? הרי זה הגיוני.

או בקיצורו של דבר, נפל האסימון.

שיריו של רוברט פרוסט הם כלל לא פשטניים ויותר מכך, קריאה ראשונה יכולה להטעות ולהוליך את הקורא שולל כפי שקרה לי בשיר " אין זהב לעולם", בתחילה חשבתי השיר מדבר כפשוטו ומשמעו על איבוד קיסמו של הטבע אבל כשקוראים פעם שניה ומתעמקים, מבינים כי יש משמעות נסתרת ולמעשה השיר לא מתמקד בטבע עצמו אלא בכך שכל הדברים הטובים מסתיימים מהר.


" אין זהב לעולם-

ירוק בוקע מזהיב,
אין גוון כמוהו מכזיב.
עלה מלבלב יפרח,
שעה אחת הוא רק כך.
אז נופל עלה על עלה
כך עדן בעצב כלה,
כך שחר ביום נעלם.
אין זהב לעולם."

השיר למעשה מתאר את זמניותם של הדברים הטובים, שלצערנו, אינם נשארים לנצח, ועצם המחשבה הזאת, אף על פי שאין הדבר מוזכר בשיר באופן ברור, גורמת לנו לחשוב ולהבין שהדובר בעצם מבקש מאיתנו להעריך את הדברים הללו, הזמניים, שדווקא מהיותם זמניים הם יקרים לנו עשרת מונים.
וזה רק מראה כמה כשרוני צריך להיות בכדי לרגש בשיר שמכיל שורות ספורות.

שירים נוספים של פרוסט בנויים כמעין בלדות שמספרות סיפור, לדוגמא השיר הארוך "קבורה על יד הבית" מתאר זוג שלפני זמן לא רב קבר את ילדם היחיד וכתוצאה מהאבל והעצב מתפתחת ביניהם אי-הבנה שמובילה לוויכוח, או לפחות כך חושב הקורא בתחילת השיר, שאי הבנה נוצרה כתוצאה מהסבל, אבל זה לא נכון, רק בסוף השיר אנו מבינים כי חוסר ההבנה נוצר כתוצאה מאטימות בני הזוג זה לזה, הם לא הקשיבו למצוקה אחד של השני וזה יצר ביניהם קרע שהוביל בסופו של דבר לעזביתה של האישה את ביתם.

מה שעוד ייחודי בשיריו של פרוסט הוא שפרוסט כותב על האנשים הקטנים, החיים הפשוטים והכפריים של תחילת המאה ה--20.

עוד שיר יחסית מוכר [אומנם לא ברמה של " הדרך שלא נבחרה"] הוא אש וכפור, שיר זה מתאר את שני כוחות הטבע- אש וכפור ואת הדעה הקדומה כי האש די בו להרוס הכול, אבל הדובר מנפץ את הטענה באמירה שכשיש שנאה, די בכפור בלבד בכדי להרוס.

"אומרים עולם סופו בא,
אומרים בכפור.
כמי מן התשוקה טעם,
אני עם חובבי האש.
אך אם שנית יחרב עולם.
שנאה למדה אותי ודאי,
לאמור: לשם חורבן, הכפור
גם הוא גדול
ויש בו די."

שיר נוסף, שהוא מעט שונה מסגנונו הרגיל של פרוסט אבל לא פחות מעולה מקודמיו, הוא השיר "המרעה", השיר מתמקד באם המנסה להרגיע את ילדתה שפוחדת מעזיבתה של האם.
אותה אם בוחרת לתאר בתחילת השיר מרעה שלמעשה מסמן את פחדה של הילדה [מרעה הוא מקום מוזר, לא ידוע, משונה, עבור ילדים רבים]
ואומרת לה שהיא תשהה זמן לא רב ואין צורך לפחד, אבל מיד לאחר מכן היא מוסיפה: בואי גם את.

כלומר, היא משנה את דעתה ומחליטה להציע לילדה שתבוא גם היא וכך לשכך את פחדה.

בבית השני היא מתארת תמונה מלבבת של עגל קט ליד אימו, על מנת להרגיע עוד יותר את הילדה ולהראות לה שאין מה לפחד.

" אצא לנקות את מעין-המרעה;
אשהה רק עד כי העלים אגרוף,
[ אמתין למים הזכים לבסוף]
לא אשתהה- בואי גם את.

אצא להביא העגל הקט.
צעיר ורך ליד אימו עומד,
אותו תילוק-כושל ורועד.
לא אשתהה-בואי גם את."

אומנם נכון שלא מוזכר בשום מקום בשיר כי מדובר באישה, באם, אבל הקורא מניח זאת ישר דרך בחירת תיאור הסיטואציה של אם העגל והעגל התינוק.


מספר מילות סיום [כהרגלי], אני מקווה כי גרמתי לכם לקרוא את שיריו של פרוסט או לפחות להתעניין.

ואם עשיתי זאת- עשיתי עבודתי נאמנה.

» ביקורות נוספות של -^^-
» ביקורות נוספות על אש וכפור : מבחר שירים