“זיכרונות. מהם בדיוק?

כשאני מתבקש לדבר על נושא כאוב, נושא קשה אשר מטריד אותי ויושב ומכביד על ליבי, אני בדרך כלל לא מסוגל להוציא את כל מה שיש לי ביפנים, החוצה, בבת אחת. אני מוציא את מה שיש לי לומר בחלקים. ברסיסים קטנים. אחרי כל כמה מילים, הפסקה, עצירה בדיבור. כמו שאני מקיא. כמו שאני מחרבן (סליחה על הביטוי). הדברים האלו שיוצאים ממני הם בעצם זיכרונות. כל מני חוויות, תחושות, פחדים וחששות, שסובבים סביב אותו נושא.
כשאני, למשל, בביקורי אצל הפסיכולוג, מתבקש על ידיו לספר לו על נטייתי המינית, אני לא מספר את הדברים בבת אחת, אלא בחלקים קטנים, אותם רסיסים קטנים שדיברתי עליהם מקודם. כן יש הפסקה, וניסיון להמשיך את הדברים, כדי שמי שיושב מולי יבין כמה שיותר טוב וברור את מה שאני מרגיש - כי להיות ביסקסואל, משמע הרבה רגשות, הרבה תחושות הרבה פחדים, חששות, חוויות, וגם זיכרונות.

חווה ניסנוב עברה את השואה - נושא שלמרות אינספור הספרים, הסרטים וההצגות שנעשו בנושא, עדיין ישנם דברים שאפשר לחדש, שאפשר לכתוב עליהם. לכל אדם ואדם שעבר את השואה, יש את התחושות שלו, את הפחדים והחששות שלו, ואת הזיכרונות והחוויות שלו (אם אפשר בכלל לקרוא למה שהיא עברה "חוויה" - אולי חוויה רעה) - והם אך ורק שלו, ואף אחד לא יכול לקחת אותם ממנו.
חווה ניסנוב לוקחת את כל החוויות, הזיכרונות, הפחדים והחששות שלה מאותה תקופה, ויוצקת אותם לתוך הספר. כל עמוד ועמוד בספר הזה, הוא לא באמת עמוד, אלא רק רבע עמוד, וזה עוד במיקרה הטוב. כל עמוד עשוי מאחד עד עשר שורות קצרות בערך, ואחריהן שאר הדף ריק, וההמשך נמצא בעמוד הבא, שגם בו, כמו העמוד שקדם לו, יש כמה שורות קצרות, ואחריהן ריק מוחלט.
חשוב לציין שאין קשר עלילתי בין עמוד לעמוד. כל עמוד ושורותיו הקצרות, הוא רסיס זיכרונות. רק רסיס, אבל עולם במלואו של מחשבות. רסיס זיכרון, ועוד רסיס זיכרון ועוד ועוד, וכך נוצר הספר. היא מביאה לקוראים רסיס זיכרון שסוחף אחריו שורה שלמה של רסיסי זיכרונות, שהם מן אסוציאציות של רסיס הזיכרון הקודם. קופצת בין זמנים, בין תקופות, בין מצבים ורגשות שונים שמופנים לאנשים שונים - כי הכל נמצא שם, אצלה בפנים, במן עירבובייה כזאת, שאתה מתחיל לדבר והכל יוצא ממך, אבל ברסיסים קטנים. רסיסי הזיכרונות הקטנים האלה גרמו לי להבין את סיפורה של חוה ניסנוב ואת מה שהיא מרגישה בקשר לאותה תקופה, גם אם המידע נמסר בהבזקים קצרים, לפעמים לא ברורים עד הסוף ונתונים לפרשנותו של הקורא, ממש כמו בשיר (ואולי דווקא בזכות זאת). תיאוריה יפים וכתיבתה חדה ופיוטית ומרגישים את הרגש שאצור בה. ובחלק מן הרסיסים, אף הייתי יחד איתה, באותה תקופה אפילה וקשה, שעליה היא מתקשה לדבר, ורק בכתיבת רסיסי זיכרונות קל לה יותר.

"אני כותבת מילים מעטות במרחביו הלבנים של הדף. הריקנות כופה עליי דרך זו. גם השלג המכסה את יערות הזיכרון."

"דברים טובים קרו לי בשואה. אינספור פעמים ניצלתי: מפצצות, מגפיים, מגיפות, מרצוני לא להיות."


"כשנולדתי הייתי זקנה. כמו כל הילדים שם. עכשיו מותר. להיות ילדה. ילדה זקנה. אני רוצה עוד להספיק הכל. אך לא הכל אפשרי. הזיקנה קפצה לביקור ונשארה. כשהייתי בת שלוש וכולם נעלמו, אלוהים נגע בי ואמר: 'את תהיי זקנה'. לא ידעתי אז שזו הייתה מתנה."


"פעם העולם היה ברור ומואר: שמיים היו שמיים, אדמה הייתה אדמה, אדם היה אדם, חוה הייתה חוה. אחר כך הכל התערבב והשתנה, היה לתוהו ובוהו, וחושך. ומי יברא מחדש את העולם באין אלוהים."


"יש לי הכל: בית, אוכל. משפחה קטנה. אך ציפורי הגרון צרודות מרוב הצעקה פנימה, והיום-יום לא מרפה, אינו מניח לשכוח. מאשים. אני מקלפת תפוחי אדמה, הקליפות תמיד עבות מדי תחת ידיי הרועדות, והן מזעיפות פניהן: 'האם את יודעת כמה צלחות מרק אפשר היה להכין מהקליפות לסבא וסבתא במיידנק?"


"היום דרכתי על נמלה. ככה, סתם, לא משהו מיוחד. היא פירפרה ואני שוב רמסתי, וידאתי הריגה. אחר כך שקעתי במחשבות על הטבע האנושי. מתי זו הריגה ומתי לא. מי מחליט. מי קורבן. התשובות עופפו נמוך מעל ראשי, כלהקת עורבים. אני תוהה בקשר לשיירת הנמלים. מה הן עושות כאן בביתי. אולי זה גם ביתן. יכולתי לדרוך עליהן בקלות כשהן ממהרות לאורך קירות החדר ועל גבן משא פירור. כמותן גם הם צעדו עם צרורות לרכבת: סבי, סבתי, דודי, רבים רבים. אני תוהה היכן הגבול ומי קובע מי לחיים ומי למוות. אני פוחדת מן הקובעים. אני תוהה, האם גם הם הקובעים שם, חשו אשמה קלה כמוני, כשדרכתי על נמלה."


"לזכור ולהזכיר עד אינסוף. לבנות מגדל שבסיסו בלב האדמה וראשו בשמיים. בקצהו יבערו אותיות אש: 'בני אדם עשו זאת'. בני אדם רגילים. כמוני."”

“הספר הזה פרט על מיתרי ליבי כבר מהמילה הראשונה.
הוא כואב
חותך בבשר
מפעים
מצמרר
מרטיט
נותן פרספקטיבה אחרת על החיים
ובעיקר מיוחד, שונה.
ניכר כי המילים היו טמונות בליבה של ניסימוב כבר זמן רב ורק חיכו להשתחרר, לגאולתן, כציפור המשתחררת מכלאה אל הדרור.

בספר הזה מרגיש שהמשוררת, לאחר עבודה רבה, מצליחה ליישר מבטה אל העבר, מביטה בו עמוק-עמוק בעיניים באומרה: אינני מפחדת יותר. הגיע הזמן להוציא הכול.

וכמה שהיא מצליחה בשורות מעטות לומר כל כך הרבה דברים שלא היו נאמרים בספר שלם, כמה שהיא מצליחה לבטא רגשות ששנים רבות היה לוקח להבין.

והיא אינה מדלגת על דבר, לא על מותם של אביה, סביה, דודיה ובני דודיה בשואה, לא על מסירתה שלה עצמה בידי אמה למשפחה נוצרית על מנת להציל את חייה של הבת הפעוטה, ואף לא את החשבון הפתוח שנשאר בינה לבין אימה ונפתר רק שלוש שנים לאחר מות האם.

הזיכרונות הם העיקר כאן, הם נמצאים בכל פינה, בין אם אלה זיכרונות אישיים של בני משפחתה או של האנשים שמצאו את מותם בגטו.

ויחד עם הזיכרונות גם מצויות הציפורים המלוות את המשוררת לכל מקום, ישנן הציפורים שמצויות בליבה ובחלומותיה שברצונה לעוף כמותן ואף הייתי מעזה לומר- להיות הן, ויש את הציפורים השחורות שמסמלות את האופל, הכאב, ואף השיגעון ואלה עורבות לה בכל פינה.


" העוד אוכל לאמץ אל ליבי את היופי המתחנן, לשחרר מלובן המדפים להקות ציפורים, לעוף איתן?"

אם הייתי צריכה לתאר את כתיבתה של חוה ולמשול אותה לדבר מה- הדבר הראשון שהיה עולה במוחי הוא בד, בד קנבס חלק ואת חוה, מציירת בעזרת מכחולים וצבעים, בתחילה תנועות ידיה מתונות אך לאחר שהיא שקועה כל-כולה בעבודתה, מתמכרת אט אט, הן נעשות קצובות יותר ויותר עד שהיא משלימה את הציור שמסמל את חייה.
ואם הייתי צריכה לתאר אילו צבעים יעטרו את הציור, ללא ספק היו שם שלל צבעים, משחור ואפור ועד אדום עז המסמל את סבלה הרב ואפילו כחול מרגיע, כצבעו של הים המסמל את הרגעים הקטנים, המאושרים, גם אם הם מעטים.

כי זה מה שהרגשתי בעת הקריאה, כאילו חייה של חווה מצויירים לנגד עיני ואני רואה את כל שראתה דרך עיניה שלה, מתבגרת יחד איתה, הרגשתי שאני היא והיא אני, שאנחנו ישות אחת.

"ברכבת הרים, מילדות לזקנה.
ללא תחנות ביניים."

"אין לי תעודת לידה. העולם הישן נשרף.
לאן אברח, ואיך אשריש כאן. אני לא גמורה. תלדי אותי מחדש אמא."

"השמחה חרישית, מסתתרת, טופפת על קצות האצבעות שלא להעיר את המתים,
לא לעורר את קנאת החיים.
אם אלוהים קיים, שלא יבחין שטוב לי. הוא לא אוהב יהודים מאושרים."

"אמי אהבה שיאמרו לה שהיא יפה וכולם אמרו לה כמה את יפה, יפיפייה. הכי אהבה שיקראו לה אמא ואף אחד לא קרא לה אמא. משהו התקלקל שם בזמן ההוא.
כשמתה, נשקתי למצחה הקר וקראתי לה
לראשונה."”