ביקורת ספרותית על גם השמחה שלי רוקדת בעדינות מאת חוה ניסימוב
ספר מעולה

---

הספר הזה פרט על מיתרי ליבי כבר מהמילה הראשונה.
הוא כואב
חותך בבשר
מפעים
מצמרר
מרטיט
נותן פרספקטיבה אחרת על החיים
ובעיקר מיוחד, שונה.
ניכר כי המילים היו טמונות בליבה של ניסימוב כבר זמן רב ורק חיכו להשתחרר, לגאולתן, כציפור המשתחררת מכלאה אל הדרור.

בספר הזה מרגיש שהמשוררת, לאחר עבודה רבה, מצליחה ליישר מבטה אל העבר, מביטה בו עמוק-עמוק בעיניים באומרה: אינני מפחדת יותר. הגיע הזמן להוציא הכול.

וכמה שהיא מצליחה בשורות מעטות לומר כל כך הרבה דברים שלא היו נאמרים בספר שלם, כמה שהיא מצליחה לבטא רגשות ששנים רבות היה לוקח להבין.

והיא אינה מדלגת על דבר, לא על מותם של אביה, סביה, דודיה ובני דודיה בשואה, לא על מסירתה שלה עצמה בידי אמה למשפחה נוצרית על מנת להציל את חייה של הבת הפעוטה, ואף לא את החשבון הפתוח שנשאר בינה לבין אימה ונפתר רק שלוש שנים לאחר מות האם.

הזיכרונות הם העיקר כאן, הם נמצאים בכל פינה, בין אם אלה זיכרונות אישיים של בני משפחתה או של האנשים שמצאו את מותם בגטו.

ויחד עם הזיכרונות גם מצויות הציפורים המלוות את המשוררת לכל מקום, ישנן הציפורים שמצויות בליבה ובחלומותיה שברצונה לעוף כמותן ואף הייתי מעזה לומר- להיות הן, ויש את הציפורים השחורות שמסמלות את האופל, הכאב, ואף השיגעון ואלה עורבות לה בכל פינה.


" העוד אוכל לאמץ אל ליבי את היופי המתחנן, לשחרר מלובן המדפים להקות ציפורים, לעוף איתן?"

אם הייתי צריכה לתאר את כתיבתה של חוה ולמשול אותה לדבר מה- הדבר הראשון שהיה עולה במוחי הוא בד, בד קנבס חלק ואת חוה, מציירת בעזרת מכחולים וצבעים, בתחילה תנועות ידיה מתונות אך לאחר שהיא שקועה כל-כולה בעבודתה, מתמכרת אט אט, הן נעשות קצובות יותר ויותר עד שהיא משלימה את הציור שמסמל את חייה.
ואם הייתי צריכה לתאר אילו צבעים יעטרו את הציור, ללא ספק היו שם שלל צבעים, משחור ואפור ועד אדום עז המסמל את סבלה הרב ואפילו כחול מרגיע, כצבעו של הים המסמל את הרגעים הקטנים, המאושרים, גם אם הם מעטים.

כי זה מה שהרגשתי בעת הקריאה, כאילו חייה של חווה מצויירים לנגד עיני ואני רואה את כל שראתה דרך עיניה שלה, מתבגרת יחד איתה, הרגשתי שאני היא והיא אני, שאנחנו ישות אחת.

"ברכבת הרים, מילדות לזקנה.
ללא תחנות ביניים."

"אין לי תעודת לידה. העולם הישן נשרף.
לאן אברח, ואיך אשריש כאן. אני לא גמורה. תלדי אותי מחדש אמא."

"השמחה חרישית, מסתתרת, טופפת על קצות האצבעות שלא להעיר את המתים,
לא לעורר את קנאת החיים.
אם אלוהים קיים, שלא יבחין שטוב לי. הוא לא אוהב יהודים מאושרים."

"אמי אהבה שיאמרו לה שהיא יפה וכולם אמרו לה כמה את יפה, יפיפייה. הכי אהבה שיקראו לה אמא ואף אחד לא קרא לה אמא. משהו התקלקל שם בזמן ההוא.
כשמתה, נשקתי למצחה הקר וקראתי לה
לראשונה."

» ביקורות נוספות של -^^-
» ביקורות נוספות על גם השמחה שלי רוקדת בעדינות