“שוטטתי באתר ספרים דיגיטליים על מנת לבחור את הספר שארכוש כשבראש מעיניי כלל חשוב: שיהיה זה ספר בלתי שגרתי.
לא עבר זמן רב ונתקלתי בספר הזה.
וידעתי.
הרגשתי שזה-זה, מה שנקרא, היה קליק.
וכמה שצדקתי, מעל ומעבר למצופה.
הכול התחיל כאשר לימור שריר הסופרת מצאה בעליית הגג ציורים שציירה בעת שירותה הצבאי, הזיכרון הימם אותה כל כך שהיא החליטה לכתוב ספר בהשראתם וכך נוצר הספר הזה שמתאר את הסיפור משני כיוונים: הסיפורי והציורי.
אף על פי שהספר מוגדר כפרוזה, יש בו משהו מן השירה, הוא כתוב בצורה פיוטית על החיים, והציורים המתארים דמויות מיסטיות תורמים לכך ואף מאפשרים לספר להדגיש את הנופך המסתורי בו הוא נוקב לא רק על ידי המילים אלא גם בצורה אומנותית.
הדמות הראשית למעשה מתארת את שעברה מילדות עד בגרות אך בצורה ייחודית ושונה, שמסקרנת את הקורא להמשיך בקריאה.
( גם שם הספר תורם להבנה כי הוא עוסק בדבר שהוא על גבול העל טבעי, ביבר זו מילה נרדפת לגן חיות, כלומר, גן חיות של הדמיונות)
למרות שהספר מתאר את חוויותיה של הדמות הראשית ומערב אווירה פנטסטית, אין הוא חורג מגבולות ההגיון, ההפך הוא הנכון, כל אחד ואחד מאיתנו יוכל למצוא בכתוב דברים שיגעו בליבו, הרי בסופו של דבר הנושאים שנוגעים בדמות נוגעים גם בנו. נושאים כדוגמת זיכרונות ילדות, התבגרות, אהבה ראשונה, התפכחות, אכזבה ואפילו מוות וכל זאת מלווה בציוריה של הסופרת לצד הטקסט המהווה עיטור בפני עצמו.
אומנם אנחנו מתבוננים מהצד במסע שהדמות הראשית עוברת אבל לאט לאט האסימון נופל ואנו מבינים שבמסע הזה אנחנו בעצם חלק מרכזי, אנחנו בעצמנו מתבוננים על תחנות חיינו ומרגישים כיצד חווינו אותן. אנו עוברים מסע משל עצמנו יחד עם הדמות הראשית וחושפים את מסקנותינו הסופיות.
זו בעצם נבירה במעמקי מוחנו דרך מסעו של מישהו אחר.
"אז היו חיי מאושרים ופשוטים, הימים סבבו זהים במחזורי העונות, והלילות – תמימים ונטולי חלומות. לעתים ניצחונות קטנים מילאו אותי סיפוק, אז פרחו במוחי חזיונות ותעתועים מפתים.״,
"מרחף לבדך בשדות לבנים אין סופיים".
לבך נפעם וכולך אפוף בריחם של פרחי האהבה, פראי ומלטף"״
"אפוני התום שפרחו בגינת ילדותך"”
