ביקורת ספרותית על אשה יקרה מאת יהונתן גפן

---

"אשה יקרה" ליהונתן גפן
מאת: משה מאלר
באיזמל מנתחים חד, דוקרני ופולשני מנתח הסופר יהונתן גפן, בכשרונו הרב, את שנות ילדותו, את סובביו ובעיקר את הוריו. בספרו החדש יותר, שזה עתה ראה אור, "הילד הכותב", מודה יהונתן שאמנם כל סופר – מוצלח או מוצלח פחות – נוטה להשליך קיתונות של ביקורת לעבר הוריו שגידלוהו ולתאר בהרחבה את ילדותו הקשה. והנה גפן עושה זאת גם הוא, ובגדול, בספרו "אשה יקרה". אותה אשה יקרה היא אמו, היא מושא ספרו, ובשם הציני הזה מבטא הבן את תחושתם של כל אלה שלא היה להם ממש מה לומר אודותיה זולת הכינוי הסתמי הזה, "אשה יקרה", וכאן רומז יהונתן לאותם אנשים: אם אין לכם משהו ממשי לומר על אמי המנוחה, אולי עדיף שלא תאמרו דבר?
עם אביו מתעמת גפן בקרב של ממש, ולא זו בלבד שאיננו חושך שבטו מאביו ואיננו "עושה לו הנחות", אלא אדרבה, מטיח בו שוב ושוב את כל הכעסים, התסכולים ורגשות השנאה שהצטברו בתוכו במשך כל השנים כלפי האב הזה. השאלה אם אכן היה האדם הזה אביו מולידו אם לאו, היא שאלה טריוויאלית ביותר בסיפורו האוטוביוגרפי של גפן. השאלה איננה רלוונטית כלל, משום שהאדם הזה הוא שאמור היה לגדל את יהונתן הילד, להעניק לו עידוד, תמיכה, אהבה וחום הנחוצים לכל ילד כאויר לנשימה. ולא זו בלבד שלא העניק לו כל זאת, אלא כל התנהגויותיו עמו היו ההיפך הגמור. אם את אביו הוא שונא, את אמו, "האשה היקרה", הוא אוהב, הוא מעריץ, ואפשר שדווקא בשל כך הוא מתקשה לסלוח לה ולהתפייס עימה על התאבדותה, על נטישתה אותו, על עמידתה מנגד לנוכח התעמרויותיו של אביו בו. גפן לא סולח לה, לאמו השברירית, אשר בדומה לסבתו התכנסה יותר ויותר בעולמה ובקונכייתה, מנתקת עצמה מהעולם שסביבה ומילדיה הקטנים, בשנים בהן הם היו כה זקוקים, נואשות, לאהבת אם, באין להם אהבה אחרת להתרפק עליה.
גם מעצמו יהונתן אינו חושך את איזמל המנתחים המושחז שלו, אולם על עצמו הוא כותב בסלחנות מה, ובצדק. בסופו של דבר, מה כבר ניתן לדרוש מילד, מנער צעיר? קשה לו למחול לאמו על התנהגויותיה כלפיו כשם שהיא לא מחלה לו, במשך שנים, על מעשיו האינטימיים אותם עשה בצנעת הפרט שלו, וחשפה אותם קבל עם ועדה. כמה מזכיר לי הדבר דברים שנעשו גם לי בילדותי! כה קל להזדהות, לפעמים, עם סיפורים אוטוביוגרפיים, באשר הם חושפניים, וכל אחד מאיתנו יכול למצוא בהם את עצמו, את עברו, את חוויותיו. גם אני הוצגתי לעיני כל, במערומיי פשוטו כמשמעו, קבל עם ועדה, לעיני חבריי וחברותיי במסיבת סיום הקורס הטרום צבאי ב"בית ברל", מעל גבי שקופית שהוקרנה בהגדלה משמעותית, בה הנני מצולם מעורטל וחשוף שת. כמה רציתי לקבור את עצמי באותן דקות, וכמה ייחלתי שתבלעני האדמה בעודי חי, אדום כסלק מגודל הבושה.
יותי, כינתהו אמו בכינוי של חיבה, בכינוי של קיצור שמו יהונתן. אך מה גדולה היתה הבושה של יהונתן הילד כשחבריו במושב נהלל (כפר "מה-יגידו", אשר הכל בו חוששים מפני ה"מה יגידו") כינוהו בכינוי הפוגעני והמרושע: יותי אידיוטי. כמה יכולות מילים להרוג! וכאשר מדובר בילדים – אשר בטחונם העצמי טרם נתגבש – הכינויים פוגעניים פי כמה וכמה. קראתי את התיאורים הללו, ושוב לא יכולתי שלא להיזכר בכינוי שהצמידו לשמי, בבית פנימה אם לא בחוץ: "עוֹפָלֶ'ה קַרְטוֹפָלֶ'ה". פלא שמאסתי אז, כהיום, בשם ההוא שניתן לי, עוֹפֶר, ובהזדמנות הראשונה שניתנה לי נאחזתי כבקרש הצלה בשם השני שניתן לי בעת לידתי? הרי בכל פעם שקראוני בשם ההוא, לא יכולתי להימלט מהאסוציאציה של קַרְטוֹפַ'ַלאךְ, אותם תפודים הנצלים באש המדורה - - -
כמה יפה יודע גפן לשחוט את הפרות הקדושות ולקטול מיתוסים מטופשים שהוקבעו בתוככי החברה שלנו אך ורק משום שמיתוסים הם. בספרו "הילד הכותב" הוא עושה זאת בהרחבה, בהקדישו לנתן אלתרמן פרק שלם. ב"אשה יקרה" הוא עדיין מהסס ומקצר, כאילו עודנו חושש-משהו לגעת באותה פרה קדושה ששמה 'המשוררים הלאומיים' שלנו. מצד אחד, גפן אינו מנסה להסתיר את ההערצה הכבירה שיש בו בכל הנוגע לאיכות שירתו של אלתרמן הדגול, מושא הערצת ילדותו. עם זאת הוא חושף, קליפה אחר קליפה כקלוף הבצל, את אישיותו הריקה של נתן אלתרמן, המתגלה לעיני הקורא כאדם ריק מתוכן, המעביר את ימיו ולילותיו בין יושבי "כסית", כדוגמת חצק'ל איש המקום, כשאדי האלכוהול עולים אל מוחותיהם של יושבי הקרנות דהתם, ובין לגימה ללגימה אין להם מאומה בראשם זולת חיזור אחר נשים וחיזור הנשים אחריהם. או אז תמה הקורא, פוקח עיניו, מאמין ואינו מאמין: האמנם לאלו ראוי להתקרא 'משוררים לאומיים'? ביאליק, טשרניחובסקי, אלתרמן – דגולי האומה, הוללים וריקים? האמנם?
גם מדודו הדגול, משה דיין, מי שהיה שר הבטחון והרמטכ"ל הדגול, גיבור המלחמות עטור התהילה, לא חושך גפן את שבט הסופרים המייסר שלו. גם אותו הוא חושף ללא כחל ושרק, על שוד העתיקות שלו בכל הזדמנות, על נאפופיו הרבים חסרי המעצורים, ועל אישיותו הרומסנית, משל היה דיקטטור בשלטון טוטליטרי אפל כלשהו.
ספר חובה לאוהבי אוטוביוגרפיות, ספר שיש בו הרבה יותר מאשר תיעוד היסטורי אותנטי ממקור ראשון: ספר שהוא יצירה של ממש, יצירה הנובעת ממעמקי מעיין נפשו של הכותב, בכתיבתו הרגישה, השזורה עוקצנות חדה ומרירות צורבת, אך עם זאת כה אנושית, כה שברירית וכאובה, כשמאחורי הכותב מתגלה הילד הכותב שבו, הילד המחכה ומייחל, עדיין, לאמו שתופיע. לה, בעצם, הוא כותב את ספרו, אך לא פחות – גם לעצמו, ובמידה רבה – לכולנו, לכל אחד ואחת מאיתנו. אולי משום כך הגדיר פעם מי שהגדיר ספר איכותי מה הוא? ספר בו יכול כל אחד למצוא את עצמו. ויהונתן גפן עשה זאת. יישר כחך, יהונתן! אהבתי!

» ביקורות נוספות של משה
» ביקורות נוספות על אשה יקרה